גירושים.

את שנת הלימודים האחרונה שלי אני לא זוכרת ממש, כלומר אני זוכרת רגעי צחוק מסויימים, כי משום מה כשרגעים הופכים לזכרונות הם הופכים לנעימים.
הכל התחיל בתחילת החורף של אותה שנה, סוף ינואר ליתר דיוק.
פספסתי את ההסעה לבית הספר ואבא שלי שהיה בדרך לעבודה, הציע לקחת אותי לשם.
גם אחי ואמי הצטרפו, הצטופפנו ברכב, כשאחי יושב מקדימה ואמי ואני מאחורה, "כמה סימבולי" חשבתי.
היה משהו שוביניסטי להחריד בבית בו גדלתי, אבל כולם דאגו לא לדבר על כך, שמה זה יהפוך אותנו למשפחות האלה שלא הצליחו להסתגל לחברה הישראלית לגמרי.
ברכב שרר שקט מוחלט, אבי ששם לב לכך והיה חייב תמיד לברבר בכל מיני נושאים שלא הבין בהם דבר, הפעיל את הרדיו וניהל שיחת חולין עם אחי על המצב בארץ וכמה חבל שהוא לא המשיך בצבא,
"אתה יודע כמה שווה הפנסיה שלהם?" אמר
ואחי שכבר מאס בעצות קריירה של אבי, מלמל בנחת כבר חמש שנים את אותו משפט, שזה פשוט לא היה בשבילו.
הוא היה מקסים, אנחנו נולדנו מנישואיהם השניים של הורינו, הוא היה האח השני לבכור, מתוך חמישה אחים.
מנישואיהם הראשונים לאמי היו שתי בנות, ולאבי היו שלושה ילדים ועוד ילדה שעד היום הוא מכחיש כל קשר לכך שהיא ביתו, כי היא נולדה בזמן שהוא היה עם אמי בשנה שבה נולד אחי הבכור, וזה לא טוב לרקורד להודות שאתה חלאה בוגדנית.
אבל משום מה אמי סלחה לו, וגם הילדה שלו שהוא הכחיש בכל במה אפשרית שהיא קיימת ושהיא שלו, גם היא סלחה לו.
לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה מעולם לא נשמע בר ביצוע עד היתקלות מהירה באבי.
לאחר שירד אחי מהרכב, המשכנו בנסיעה שלושתנו, היה קל לראות בעיניים של אמי, שהיא חושבת קצת יותר מהרגיל.
היא ישבה מכונסת כולה בצד הימני של הרכב, כשפניה פונות אל החלון, היא הייתה מסיטה מבט כשהיא פחדה להתפרק.
היה אפשר לראות שמחשבתו של כל אחד מאיתנו נדדה לה הרחק מהמכונית הקטנה.
ירדנו מהרכב, אמי הלכה לסידורים ואני לבית הספר.
כשחזרתי הביתה, כבר אבא יצא מהבית.
הם לא הסבירו הרבה, רק אמרו שיש נגדו צו הרחקה, ושהם מתחילים בתהליך גירושים.