גזע

את גזע, נו, את גזע.
כמה את יכולה להיות גזע.
כל הזמן את גזע.
יש לך ענפים שתופסים בהם, ואין לך משלך לתפוס.
כל הזמן את עומדת זקוף, השורשים שלך נטועים עמוק בקרקע, והעולם כולו- עלייך.
על עצמך את סומכת.
את עצמך את מכירה.
וכמה זה מעייף הדבר הזה, לתת לאחרים לתפוס בענפים שלך, להתלות עליהם,
גם כשהם ממש כבדים והם
כמעט-כמעט שוברים אותך.
ולא בא לך,
לפעמים פשוט לא בא לך-
לא בא לך שיחזיקו בך, או שיבואו לראות את העלים שלך ולאסוף אותם בשלכת.
כי העלים שלך שנופלים,
אולי נראים להם יפים,
אבל בשבילך זו עוד תזכורת לכך שאת עירומה, ושהם רואים עכשיו את כל השריטות
שהטבע
השאיר עלייך.
וזו עוד תזכורות,
בשבילך,
לפער בין מה שקיים בתוכך- למה שיוצא לך בחוץ,
כי במקום להושיט יד, ולעשות סימן, את רק מחכה שילכו.
כי לא נעים לך בעירום שלך ולא נעים לך כשמתבוננים בך ככה.
אז את נותנת להם לקחת וללכת,
וכשהם הולכים,
את צופה בהם,
ובשקט את שואלת את עצמך, מתי.
מתי תרשי לעצמך להיאחז בענפים של אחרים.

יש עוד בבלוג:
https://www.avivatahayo.blog/