גדול ממך בשנה

הזמן לא מרפא שום דבר אתה יודע,
אני חושב שזה סתם איזה משפט מנחם שאנשים אומרים כשאין להם יותר מדי להגיד.
אם תשאל אותי,עדיף שלא יגידו כלום.
עדיף שפשוט יניחו יד על הכתף,ישפילו מבט וילכו.
אני יודע שזה נשמע מרושע אבל אני באמת לא צריך לראות את המבט המרחם הזה בעיניים שלהם.
אני לא צריך את המילים המאולצות,החיבוק המזויף או ההבנה שלהם.
הם לא מבינים,אף לא יבינו.
גם אני לפעמיים לא מבין.
עברו אחת עשרה שנה מאז שאתה לא פה.
אחת עשרה שנה זה די הרבה זמן,אחת עשרה שנה שאני תמיד צריך להסביר מחדש לאן אני נעלם ביום הזיכרון.
אחת עשרה שנה שאני נאלץ לראות את המבטים האלה שקצת מרחמים וקצת מופתעים.
אחת עשרה שנה שההורים קצת כבויים.

אתה יודע,פעם אחת מישהו אמר לי שאני לא נראה 'כזה'-הוא התכוון לאח שכול אבל כנראה לא היה לו נעים להגיד,שאלתי אותו איך נראה מישהו 'כזה' והוא גימגם כי הבין שמה שהוא אמר בעצם די טיפשי.
אתה מבין,אני לא חצי מת אז כשאני אומר לאנשים שאח שלי נהרג בצבא הם משתתקים ומתבלבלים לכמה רגעים.
זה די מצחיק האמת,איך הם חושבים שמשפחה שכולה אמורה להראות?
איך אח שכול אמור להראות?
איך נראית אמא שכולה או אבא שכול?
אם הם ישאלו אותי אני אגיד להם,אתה כבר בטח יודע.
אתה יודע איך העיניים של אבא ואמא כבו. איך שבמשך ימים אמא לא הפסיקה לבכות ואבא לקח פיקוד על הבית,הכין אותנו לבית הספר ומרח לנו כריכים עם שוקולד כול יום.
אתה בטח זוכר שאמא לא הסכימה לנו ללכת להלוויה שלך,רק הגדולים היו בה.
אתה בטח רואה את הקיר בחדר שלך והקיר בסלון עם כול הצל"שים שקיבלת וכול עיטורי הגבורה שלך.
אני לא חצי מת אבל אני אח שכול.
זה מוזר לאנשים אבל אני חי עם העובדה הזאת חצי מהחיים שלי,זה הרבה זמן.
אני לא זוכר ממך הרבה וזה מפחיד אותי.
אני לא רוצה להתעורר יום אחד ולשכוח את הצחוק שלך או הפנים שלך.
אני לא רוצה שתהפוך לסתם תמונה שתלויה לי הקיר בסלון,אני לא רוצה לשכוח אותך.
אני יודע שאמא ואבא חוו את זה אחרת,אני יודע שבשבילם כול יום שעובר וכול יום הולדת שאנחנו חוגגים,כול חג שעובר מזכיר להם אותך.
כול פיגוע,כול יום זיכרון,כול שמחה קטנה וגדולה.
אני בן עשרים ואחת עכשיו,גדול ממך בשנה,מצחיק נכון?
אני חי שנה אחת יותר ממך וזה כול כך מוזר,אני חושב על זה הרבה בזמן האחרון.
אני חושב על מה שהיה קורה אילו היית חי עכשיו,מה היית עושה ואיך היית עושה,אם היית הולך ללמוד או לא.
אני חושב שככול שהזמן עובר אני רוצה להכיר אותך יותר,אבל אין לי איך.
אני לא יכול לשאול את אמא כי זה יכאב לה ואבא עסוק מדי בשביל לעצור ולדבר איתי.
אולי יום אחד כשיהיו לי ילדים אני אאזור אומץ ואשאל את אבא או אמא.
אני רוצה שהילדים שלי ידעו עלייך.
אני רוצה שהם ידעו שהיה לאבא שלהם אח שנהרג בצבא,אני רוצה שידעו שהיה לאבא שלהם אח גיבור.