גבירתי הנאווה (או בשם אחר: אני שיכור! הל-ל-ו-י-ה-!)

וצלילי האופרה עפפו אותי מטשטשים הכל למין ברק שמימי, ורק הבמה- אליפטית וזורחת בתוך ריק של שחור ניראתה ,איכשהוא, ברורה, גדושה בדים משתלשלים ואנשים המרקדים במין מעגל חרדתי, ממש מסביב לדמות שחורה זולגת דם. ,
גיחכתי ללא הפסקה, מתנשף ומתנשם בו זמנית ( וכן. זה אפשרי, אחרי הכל אפי מתיימר להמצא במרכז פרצופי ושפתיי ,לבטח, נמצאות כמה סנטימטרים תחת קצהו-אני מקווה..) ובכן, התיישרתי מעט בקצה המעקה המפותל, משתדל לייצב את עצמי, אחרי הכל ישיבה ברגליים משתלשלות על מעקה בגובה ניכר, גם עם מתחתיו נפרס ים מרופד של כיסאות ( שכמובן מאוכלסים כרגע) – היא דבר לא מומלץ להחריד, אן כך ניראלי ,לפחות. ובכל זאת הייתי מאושר, הזמר מתחת בידיוק גמר את אריית ההתאבדות שלו ואני ניסיתי כלכך לעצור בעצמי מלהצתרף אליו, הוא פשט את ידיו- תאטרלי באופן מזעזע וכיסה על ליבו המדמם (פחחח!…הלב שלו בכלל אמור להמצא לפחות שלוש סנטימטרים למטה- או, אולי, ניצבת לפני עוד איזה מוטציה אנושית מנוונת. לא סביר.)
והוא קרס בידיוק כשהגעתי להבנה הבהירה והפשוטה כלכך שרוב הסיכויים שאני שיכור -עכשיו, ורוב הסיכויים שההתנדדות הכפייתית שלי תגרום לי לפול ורוב הסיכויים שהשומר ההוא בוודאי כבר מצא אותי .שוב. ובכן: זו היתה מחשבה מחשבתית למדי בבליל הריק שמילאה את ראשי מאז– מאז–(ממ…) מתישהוא בתחילת- הערב?/ יום?/ לילה? – הזה. והנברשת הענקית שמעלי כבר לא ניראתה יפה כלכך, גדילי הקריסטלים הענקים שלה התנדדו בצורה מאיימת ואני ישבתי במקום האידאלי למוות מהיר מחתיכת זכוכית נקמנית (כותרת: צעיר נהרג אמש, נברשת קריסטל בשווי מעורך של מליוני דולרים נפלה עליו) וחוץ מי זה האור המלוטש והמדוגם הזה גרם למצחי לפעום בקצב המוזיקה כאילו הוא פיתח, ככה-סתם, מודעות עצמאית משלו.אז פיתלתי את עצמי, חצי מזנק חצי נלפת אל המעקה בציפורניים שלופות, ונחתתי במעידה מסוגננת (בערך) על שטיח הבורדו הרך. והנה,הם היו חמישה או שלושה ותמהתי לרגע איך הגיוני שהכפילו כך את עצמם (לא היה רק אחד קודם?!). אבל זה היה רק לרגע והייתי בטוח עכשיו לחלוטין שקודם באותו יום השגתי בצורה כלשהיא בקבוק בiרדו כמעט מלא וגמרתי אותו,מסתבר, אז עזבתי את ההגיון שבנומרלוגיה וזינקתי כחץ מקשת, כקליע אקדח,כטיל בליסטי, כבמבי מקפץ כ–(טוב, ובכן, הפואנטה ברורה) פשוט נמלטתי משם מדלג ומסתחרר בין המושבים, בין אישה יפהייפיה בשימלת שיפון אדומה, בין שייח ערבי לאישה עם עניי נמר מלוכסנות ועור ברונזה משגע, רגליי מטופפת בקצב הטובה שבא מלמטה. נעצרתי בחריקה, לפתע כלוא בין שומר זעיר אחד לקולגה הגברתנית שלו- טום וגרי בשיא הפעולה. "עצור! עצור! עכשיו! עצור–" אבל כבר השארתי את שתיהם מאחור מבצע סחרור (מרשים למדי, עלי לציין) תחת זרועו של גרי הצווח (שאלה קטנה: מי זה לעזזאל גרי? ומי זה לעזזאל טום?) ומיד לאחריו דילוג רב חן וקלילות מעל לנסיכה שחורה המומה (שפתיה השופעות פעורות בצורת 0 ענוגה, כמעט ועצרתי לבקש את סליחתה) התחלתי מטפס, שוב פעם,מעל למעקה המסולסל רק שהפעם לא עצרתי להניח, אפילו לרגע את ישבני היגע על קצהו (אוהו!אלווי!) אלא מצאתי את עצמי משתלשל מווילון קטיפה רקום חוטי זהב שנתלה ממש לצידו. לעזזאל.
גדילים חוטיים מעוטרים כולם בחרוז מזוות זה או אחר חפרו בכפות ידי, כיסו את ראשי, חדרו לנחירי והשאירו אותי, חסר אונים ומטופש, בין שמים לארץ כשקריאות הבהלה מלמטה הם הדבר היחיד שמנעה ממני לשחרר את ידי ופשוט לעוף. תמיד רציתי לעוף.
ידי החלו מזיעות והגדילים המצועציים האלו נמשכו אל אפי בכוח בילתי מוסבר (וואקום אולי? או חוק מרפי מחורבן?!). השתעלתי. קולי חנוק: מתכווץ ומשתחרר, ממש כמו גופי אחריו. והנה, נפילה חופשית מופלאה. לשנייה. תעופה. והווילון ההדור הזה, כאילו בעל חיים משלו מתפתל ומקרקר סביבי, מנסה לכלוא אותי במין קבר מקטיפה, עוצר את תעופתי, לבסוף, ממש ליפני מדרגת השיש המבריקה שממש ליפני השטיח האין סופי (כמעט) של הקומה הראשונה. ואני לא משתהה להלל או לקלל (וכלכך רציתי לעוף!) אלא ממשיך לרוץ בטירוף בעולם/אולם הקטיפתי המהפוך משום מה, הכיסאות המרופדים מרחפים באויר ואנשים נעמדים על ראשם,עיניהם מבזיקות בין התזמורת שנמצאת אי שם בקצה לביני: מרי פופינס מקרטעת ששכחה את המטרייה המסורתית בבית (גיחי, גיחי אבל ככה בידיוק הרגשתי! והטרומבון המשרקרק הזה ברקע לא עזר!). ושם מאחורי ניראים טום וגרי חצי מחליקים חצי נופלים במורד המדרגות וממולם, בגרם המדרגות הנגדי מופעים כתגבורת שניים דמויי סמי וגרגמל מלווים באחד ,יפה תאור אמיתי, שבחיים אחרים היה הנסיך מקסים, אני נרעד- מקלל את העולם ילדיו אבותיו, חבריו וביחוד אשתו (זקנה טורדנית!) ומגיע למסקנה המדהימה ביותר בעולם: אני שיכור, ואני נמלט על נפשי. "אלגרו!": התופים מקרקשים, אישה צורחות והכינורות מתרוצצים וזהו, אין לי ברירה אחרת ומישהוא חכם נורא אמר פעם משהוא כמו: "המחבוא המוצלח ביותר הוא הבולט ביותר לעין". ניראלי, אולי, זה כנראה היה יותר מסוגנן. ( אדגר אלן פו? העורב? מממ…סבתא שלי?) בכל מקרה אני מגיעה להחלטה וכשהתזמורת רועמת באוזני והזמרת קמלה מרוב אבל על אהובה המת אני מרחף מעל אלפי שנות אור ופרצופים משופמים, מאופרים, חלקלים, מבריקים הישר אל עבר הבמה. ושם, הינה אישה בוכה ומייבבת באור הזרקורים, קולה סופרן טהור , כה עצוב עד שעיני מתמלאות דמעות. היא מביטה בי לרגע ומשתתקת, מבוהלת. ידיה מכוסות דם וליבי יוצא אליה, והצ'לו והכינור והחליל מתנשפים ברקע שולחים הבזקי אדום, ורוד, שחור וקצת אפור אל עיני. אני נמס ומתנדנד אל גבירתי הנאווה אוספה בשתי ידי, ברוך, ובטנור האוהב ביותר שהיה אי פעם, בזמן שטום שם למטה צועק על גרגמל ומנצח בטקסידו לבן מתכווץ בעוותים, ואנשים בבגדי ערב מתרוצצים, ונברשת גדולה עוד שניה עומדת ליפול, והנסיך מקסים מתפרץ לבמה- ומועד, והמוזיקה גועשת כמו מפל, והכל מסתחרר בקליידוסקופ. בזמן כל זה אני שר.

L'ora e fuggita
e muoio disperato!
E non ho amato mai tanto la vita!
tanto la vita!

חח…!!!vivre l'amore
—