ג'אז

*חזרנו מהכפור*
אני משתדל לראות כמה שפחות בבני-אדם כאילו הם מפלצות. זה לא משנה את העובדה שיש אנשים רעים, אבל כולם חושבים כמובן שהם צודקים וטובים. או לפחות שיש להם זכות כלשהי לפגוע במישהו. אני שומר את המפלצות רחוק מהבית שלי, ורחוק מעבר לחומה שבניתי סביבי. אני לבד רוב הזמן בתוך החומה, אבל זה עדיף על להיפגע, וסך הכול אני מרגיש בסדר גמור, ומסתדר טוב בינתיים. אני משחק באיזה משחק רשת או דפדפן בשביל להעביר את הזמן קצת, וזה די נחמד. ואני כותב שירים וסיפורים, שלפעמים טובים ולפעמים פחות – זה לא משנה הרבה. אני לא רוצה לדחוף את עצמי, לפחות לא בתקופה זו, לכתיבה "מלאה". אני רוצה להישאר עם רגליים על הקרקע, ולהעשיר את עצמי בעוד הרבה דברים אחרים, חוץ מלכתוב. למשל אני רוצה לקרוא את הספר "הכוח" של רונדה בירן, ואני רוצה לקרוא ולהבין את "מדע ההתעשרות" שאפשר למצוא בחיפוש בגוגל. ובשביל לשמור קצת על הכתיבה, כי אני בכל זאת רוצה לכתוב משהו, אני יכול לקבל השראה מהספר "עצם הכתיבה" של נטלי גולדברג. אני בוחר איזה קטע, קורא תוך כמה דקות, ויש לי איזה קצה חוט לימים הקרובים. וכמובן מוזיקה, הרבה מוזיקה, זה תמיד עוזר להשראה.
אני מודע לזה שאני לא יצירתי במיוחד בתקופה הזאת, אבל זה בסדר, ככה אני בוחר. אני רוצה להיות עם הרגליים על הקרקע. גם אם אני מרגיש קצת מוגבל בחופש המחשבה שלי.
יש מחשבות וזיכרונות לא נעימים, ויש גם מציאות לא קלה, וגם הרבה חוסר וודאות, ואת כל זה אני מצליח לעבור בעזרת הכתיבה, שהיא צורך שלי לשמור על חיי ולהישאר שפוי.

דצמבר 2017
XXX
*לבד*
אבא עדיין לא בא. זה מוזר, איך שבן-אדם צריך להיות לבד. כאילו, יש לו הכול, ובעצם אין לו כלום. כי אחד מהדברים ששומרים על המוח, על החשיבה, זו תקשורת וחברה עם אנשים אחרים, ואין לי את זה הרבה. כמעט בכלל לא. יש את האינטרנט, שבו אפשר ליצור קשר דק מאוד עם אנשים, שלא באמת מכירים, אבל איפה התקשורת של בין אדם לאדם במציאות, פיזית, כשהוא לידך. באיזה מקום זה מוזר, כי אני בחרתי איך שהוא להיות הרבה לבד, אני בודדתי את עצמי. אבל זה לא אומר שאני לא אוהב או רוצה אנשים, פשוט אף-אחד מהם, ומהן, לא ידעו להתנהג כמו בני-אדם. הם נתנו ביקורת, הם שפטו, הם אמרו לי מה לעשות ואיך לעשות כאילו הם מבינים ואני לא. הם ניסו להגיד לי מה טוב לי. איך הם יכולים לדעת? הם לא. הם התייחסו אליי לתועלת אישית, וגם ניסו לשעבד את צורת המחשבה שלי כדי שתתאים לצרכים שלהם. אני לא רוצה אנשים כאלה. מספיק לי המגבלות של עצמי, בתור בן-אדם, אני לא צריך שיגבילו אותי עוד יותר או שינסו לעצב אותי. אז נשארתי לבד, רק עם אבא, ואבא כמו כדור פורח, הולך ובא כל הזמן, אין מספיק זמן. ואני כותב מילים ומשחק משחקים, אבל רק בחיים הדמיוניים. אני שמח שרכשתי את כישרון הכתיבה, ככה אני לא משחק בחיים האמתיים, רק בדמיון. פעם לא היה אינטרנט, והיו יותר הרבה יותר אנשים ששיחקו בחיים, גם עם אנשים אחרים. כי ככה זה אנשים, הם חייבים לשחק, כמו ילדים. אבל אלו היו משחקים מסוכנים, שכוללים סמים, רעלים, אלכוהול, סקס, כסף, שליטה. והרבה-הרבה ערמומיות. כל בן-אדם היה מטרה, אף-אחד לא יצא נקי מאף-אחד. גם היום יש אנשים שמשחקים בחיים, אבל הרבה פחות, או שהם משחקים רק עם עצמם. אני מוקף אנשים לא חכמים שמשחקים בכל הכוח בחיים, ואני לא רוצה אותם בחיים שלי. אבא לא מערב אותי בעניינים שלו, ואני לא מערב אותו בעניינים שלי. ככה שאנחנו מסתדרים. כל האנשים האחרים שאני מכיר, גם בנות, אוהבים ואוהבות לשחק בחיים, אז אני לא בקשר איתם. איתן. אני לא מכניס אותם לבית. לא מדבר בטלפון. לא בקשר בכלל. כי באיזה מקום במשחקים עם החיים נכוויתי קשה, כמעט הפכתי מת, וזה בכלל לא מובן שאני חי, ועוד יחסית שפוי. למרות שאני די לא שפוי בדרך כלל… אבל לפעמים כן. כאילו, מהמשחקים האלה בחיים נדפקתי מ-כל הצדדים. זה פגע לי בבריאות הגוף, בבריאות המוח, במחשבה, בשפיות, באיך שאני רואה את המציאות, בצורה שאני מרגיש רגשות, זוכר זיכרונות, חושב. אני לא אדם שלם, אני מרוסק וחתוך מ-כל הכיוונים. אז הם לא מבינים את ההתעקשות שלי להיות לבד, הם לא מבינים שאנשים הורגים אותי, בלי שהם יודעים, בלי שהם מתכוונים, כי הם טיפשים. הם יכולים להגיד "אנחנו אוהבים אותך, אנחנו רוצים בטובתך," והם באמת מתכוונים לזה, אבל עושים בדיוק ההפך, פוגעים. מרוב אהבה לא נכונה אפשר למות. וזה כמעט קרה, לי. זו פשוט שאלה של הישרדות, אם אני רוצה לשמור על חיי, עליי להתרחק לא רק מאויביי, אלא ובעיקר מאוהביי.

דצמבר 2017
XXX
*תהילת בוקר*
ישנתי כל הלילה עם עין אחת פתוחה. אי-אפשר לדעת מה יקפוץ עליך, אולי עיתונאי, אולי פוליטיקאי, אולי שוטר, אולי משטרת המחשבות. "רדיו בלה בלה" ניגן על הבוקר את כל הדיסק הכפול, ואני עשיתי רשימה בראש של כל האלבומים שרובם המכריע היו שירים שלי שאני כתבתי. שישה במספר שאני יודע עליהם, של זמרים כבדים מאוד ומוכרים מאוד בתעשיית המוזיקה הישראלית. לשמוע את האלבומים זה כואב כאילו תוקעים לי יתד ברזל לתוך הראש. אני מנסה לשבת בשקט ליד החלון עם קפה וסיגריות, אבל אני מרגיש ש-כל הזמן רודפים אחריי. מי ש"קופץ בראש" נרדף, ומי שהופך לדג חסר הבעה עצמית – יכול לחיות בשקט כל חייו. הרדיו של אואזיס צועק תהילת בוקר, ואף-אחד לא אמר לי שמגיע לי בדיקה רפואית מקיפה בחינם כל שנה. יש סיבה למה הם לא אמרו – כי זה עולה הרבה כסף למדינה, כמו שהם לא אמרו שגמילה מעישון הייתה כלולה בסל הבריאות, וידעתי את זה רק כשהיא הייתה כבר בחוץ. אבל כמו ששאל הרב את תלמידיו – "מה לכם בעולם הזה, המוות בכלל לא נורא. הרי מה יש לכם פה?" ההתעקשות מעוררת הרחמים על החיים, בריאות ותזונה, לא תמנע מאף-אחד למות, גם אם יקפיא את עצמו. ומי שמתכנן באיזו צורה משוגעת לחיות לנצח, רק גוזר על עצמו עוד שנים של סבל כמו במשל המערה. "בני-אדם מדמים שהם חופשיים, אבל הם כבולים בשרשראות ברזל כבדות בכל תא מגופם ובכל היבט בנשמתם ובמחשבתם," ציפור שנולדה וגדלה בכלוב, מרגישה שמשהו לא בסדר, אבל לא מבינה מה. כל היללות של בני-האדם בכל השירים ובכל הסיפורים ובכל המילים, המעשים והמחשבות, הם בעצם קינה על חייהם, וכיסופים למוות שישחרר אותם. אבל לאדם יש גוף של בהמה, ויש לו יצר הישרדות כמו בהמה, ועל כל כיסופיו למוות, הוא מעדיף להיות כבול, כמו העבדים במערה, כמו הציפור בכלוב. הלא-נודע מפחיד מדי.

ינואר 2018