בשלג – 1

האוויר ממשיך לנשוב בחוזקה, אך בשקט מקפיא חושים. כולם לבושים מעלים אפורים, והיה נדמה כי הם טעו בדרכם, לא מפני שצעדו ללא מפה, או מצפן. אלא בגלל שכלהם הלכו בכיוונים שונים, כולם מפלסים דרך ארוכה וקשה דרך השלג הרך, שבכל צעידה הסכנה ליפול גברה יותר. הם לא מדברים, רק נושפים אדים קפואים, ולפעמים מאותתים זה לזה בכפפה קפואה, שממנה מים נוטפים ומשאירים שבילים שקופים. בעודם הולכים כל אחד מעשרת האנשים לדרכו, היה נדמה כאילו הם מנסים למצוא דבר מה שלא הצליחו, מבטים זחוחים ומיואשים נשלחים לכל אזור שאליו יוכלו להפנות עורפם.
מבטיהם חסרי מנוח, ועיינהם מתרוצצות בינהם, כאילו חוששות שאחד מחבריהם ישתגע, והם כולהם יצטרכו לפלס דרך ארוכה ומקפיאה לבד.
בעודם חופרים בשלג הרך, עם ידיים רוטטות, ונעליים שקועות בשלג הנוצץ, ג׳ון מסיר מבט מיעדו, ולרגע תוהה אם כדאי לברוח מאשר להשאר כאן עם המוות הממתין מעבר לשורות הגבעות הלבנות. הוא מיד סילק את המחשבה, כך או כך ימות, אין טעם להתרברב.
הם חופרים עמוק כל כך, שכמעט ונפלו למותם מדי פעם.
הם תוהים לרגע אחד, אם כדאי להפיל את שכניהם, ולזכות בצמצום פערים.
כולם עצרו את נשימותיהם האדישות למשמע קול זעקה הבוקע מגבעה רחוקה.
רק לרגע אחד, ג׳ון חשב ליצעוק בשאלה לעבר הזעקה השנייה, אבל עצר בעצמו. הידיע שימות כאן על ידי נפילה מחבריו לתוך הבור שהוא חפר הייתה נוראית מאשר להשאיר אדם נזקק לעזרה.
ג׳ון ידע שטיפש יהיה, ואולי גם מת אם יצעד לעבר הזעקה, וכנראה היה הוא טיפש.
הוא החל לרוץ בריצה שנידמתה לדילוגים, קופץ רגל-רגל ונופל כמעט בכל קפיצה.
הוא העיף מבט חטוף לעבר חבריו, והם מוציאים רובים נוטפי מים.
ג׳ון ידע שעשה ברגע זה את הטעות שישלם עליה, אבל היה בטוח שאולי יצליח להנצל עם המסכן, שלו הקריב את חייו ברגע זה.
הוא פילס לו דרך, שנראתה כאילו ענק התהלך בשלג, ולא אדם שקיפץ לעצמו משמאל רגלו ולימינו במטרה לעזור לאיש לא מוכר.
רק לרגע אחד, נשמתו נעתקה עקב יריה מחרישת אוזניים. דם ניתז על השלג, ומוחו החל לצייר לעצמו ציור בו ג׳ון שוקע בשלג הזוהר, ורק דמו יעיד על מקום גופתו.
רגלו דיממה ללא הפסקה, באותו הרגע היה בטוח שהיריב הבאה לא תחמיץ את גבו.
לפתע הרגיש יד אוחזת במעיל הלבן ומושכת אותו לעבר מקום חמים. השלג שננץ מקרני שמש מעטות שחמקו מבין העננים שהספיקו להקדים כל פינה במקום השומם שבו תיכנן את מותו החל להתפזר ולעוף לכל עבר, ונחת בערמות קטנטנות שהרסו את השלג החלק שראה.
ראשו הסתחרר, לימין ולשמאל, הוא היה בטוח שבאותו הרגע נלקח על ידי חבריו, לשם שיזרקו אותו לבור קפוא, ושם כבר איש לא ימצא אותו.
אבל במקום זאת מצא את עצמו תלוי על גבו של רכב רוטט ומנוע שהחריש את אוזניו, שנטפו דם ומים קפואים.
הוא הרגיש מושב עור, ואותו ליטף ומישש עם ידו, שהלה לרעוד. הוא תהה אם היא רועדת בגלל הפחד, או בגלל המחשבות, או שמא בגלל האוויר הדליל והקפוא שהמשיך להכות בפניו.
הוא החליט שאם יצא מהאדמה המיאשת הזאת, יקנה לו רכב שלג בדיוק כזה.
עם מושב עור מחמם, ומנוע רוטט, שכאשר נוסע, מפגיז שלג לכל עבר בלא הפסקה.
ג׳ון ידע ברגע זה שזו מחשבה מטופשת למדי בהתחשב שנחטף הרגע, נורה בירכו, ושדמו עדיין לא הקריש אלא רק השאיר שובל דם מאחוריו.
הוא עצם את עיניו, ולחש לזר אשר הציל את חייו, שאותו לא ראה; ״תודה. אבל אני חושב שאני מת.״ הוא צחק בצחוק קלוש, והמשיך להביט במנוע הרוטט.
מדמיין לעצמו רכב שלג חדש, עם מושב מעור שזה הרגע נקטל מיצור חסר ישע, מנוע שירטוט לנצח תחת ידו, ואת הזר, שילמד אותו לנהוג ברכבו החדש.