בשדה ירוק
בשדה ירוק על גבעה תלולה, היא עמדה ליפול, אהבת חייו שלו עוד מחכה.
והוא הגיע מתנשף וכואב מהטיפוס המהיר, וקלט אותה שם.
"מה עושה?" שואל.
"נופלת!"
"אפשר גם?"
"לא, זו זכות השמורה רק ליחידי סגולה."
"אה, הקנאה."
והיא מביטה לשם עוד ועוד, והוא מחכה שתיפול.
"מחכה למשהו?" קורא.
"לספק, שיעזוב."
"ואולי תעזבי את?"
"ואז?"
"מה?"
"לא יודעת."
"תעזבי."
"קשה!"
"בראש."
והיא מתנדנדת הלוך ושוב וחזור ורחק, והוא משתרע על הדשא.
"אין שמיים," התאכזב.
"לא, לא היום."
"מה הטעם?"
"מתוק."
"עולם בלי שמיים."
"שאומר גם משהו שנון?"
"לא, זה יהיה נסיון להתיימרות."
"באמת."
והיא סופרת פעימות, מרגיעה נשימות, והוא מקלף עלי כותרת מסתוונית.
"נניח שאני אומר משהו חכם. כדי להעביר את הזמן, את מבינה."
"ואני מתפעלת מהעומק היפה שלך."
"ואני מתעלה על עצמי, הרגשת שליחות ועליונות. הצלחתי לגרום לך לחשוב."
"הצלחת לגרום לי לחשוב."
"מאמין שאת מעריכה אותי, עושה לי כבוד. סיבה להמשיך להפגין ידיעות."
"והנה אתה ממשיך להראות צדדים אותנטיים. מפגיז. אני סחופה כולי כבר."
"נסחפת, פתאום אני חזק. בעל השפעה."
"ואני זקוקה למישהו גדול שיגן ויושיע."
"ואני גדול ומגן ומושיע."
"עכשיו אבל מה זה עפת."
"בואי, תצטרפי."
והיא קוראת לשמיים בשקט בשקט, ובכאב כאב מתוק, והוא מחייך לאלפי רקפות.
"ולמה בכלל ליפול?" לוחש.
"למה בכלל לחדול?"
"אין לך מענה."
"כלום. אפר ועפר."
"יש תקווה לאחריתך."
"לא מנחם משהו."
"לא ניסיתי."
"נניח שאני נופלת."
"נניח שאני נותן לך."
"תודה."
"בכאב."
והיא מתנועעת לשם והייתה ותהייה, והוא בכל מקום, בכל מקום.
"כמה?" היא יורה.
"זמן?"
"בנות."
"לא שייך."
"זמן?"
"כבר איחרת את הרגע."
"אז אני לא אפול?"
"לא יודע. אני לא יודע."
"נניח שאני נופלת."
"נניח שאני מונע ממך."
והיא מתפללת, והוא מתפלל.
"ופתאום אכפת לך?" תהתה.
"פתאום."
"איך זה."
"אין שמיים."
"אז אין לך גבולות."
"בינתיים."
"אלוהים גדול."
"מסכים."
"איתי?"
"ואת?"
"גם."
והיא צוחקת, והוא מתרומם.
"תראה." נעמדת.
"מה יש?"
"נפלתי."
"איך את?"
"אהבה כואבת?"
"איך מרגיש כשאוהבים?"
"ככה."
"ככה."
נפלה. נפל.
נפולים.
לאהבה.
תגובות (0)