בראשית (קין והבל)

על הצאן הוא בחר לשמור ואני? עובד אדמה. שנינו ממשים את ציווי האל, הישות אשר יצרה את כל העולם ואף אותנו על פי הורינו, מתחילי האנושות. כל ערב חוזר אני, ספוג זיעה, שרירים כאובים, שיער כאש הלהבה לאחר עמידה ממושכת מתחת לקרני החמה, אל ביתי הקט. מעין מאהל ושם משפחתי- הוריי, הבל ואני. הוא תמיד משוויץ במקל הזה שלו, "אני יכול לשלוט בכבשים," הוא אומר. "מעניין מה העגבניות היו עושות אם הן היו יכולות להקשיב לך," הבל עוקץ ללא סוף ואני מלמל, בלחש, עוד אמרות סתומות. אימא אומרת שהיא אוהבת את שנינו באותה מידה ואפילו אותי יותר, מפני שאני הבן הראשון שלה. אבל אני יכול לחוש את זה, את האהדה הסמויה של הוריי כלפי אחי. הגאווה בעיניהם. הטפיחות המזדמנות על שכמו ללא שום התעניינות בשכמי שלי. הבל עשה את היוצא דופן, בחר לא לעבוד כמוני וכמו אבא כחמורים בשדה המתלהט אלא באחו השומם והמרגיע. משום מה, זה מקסים את אבא.
"ילדים, הכינו את המתנה הכי יפה שתוכלו לייצר מעבודתכם והביאו לכאן, אז, יחדיו, נעניק זאת כמנחה לאל, בורא עולם" ביקשה אמנו בעודה אוספת את שיערה הארוך לצמה יחידה.
ראיתי זאת כהזדמנות שלי לפרוח ולהראות לכל מהו שווי. שעטתי לשטח האדמה וקטפתי את הפירות והירקות היפים ביותר, סידרתי אותם על מקבץ חוטי קש והגשתי זאת לאמי שחייכה אלי בחום. מצדו האחר של האוהל, עמד הבל וליטף את כבשתו הדוממת.
ישבנו שנינו, מחוסרי סבלנות, מחכים לאימא שתבוא ותגיד מה האל אמר על מתנתנו. בגופי עבר מעין דגדוג מוזר, רעידת שרירים שהמשיכה להכות בי מידי פעם.
"בניי, האל בירך אתכם על שעשיתם, זכרו, עיקר ההשקעה," חייכה והתחמקה ממבטי, "אך רק המנחה של הבל נבחרה."
"מה? למה?" שאלתי ברוגז, כשאגרופיי מכווצים.
"פשוט כך, אלו הם נסתרות האל,"
כל כך כעסתי, כאילו השמש מאיימת לפרוץ מקרבי.
נשימותיי הואצו. אחת. שתיים. אחת. שתיים.
לבי הלם בחזי, כל כך מהר, כל כך חזק.
קול שקט הדהד ברקיעים הכחולים, הבטתי אל על, נושא לשם את עיני הדומעות. "קין, הרגע את עצמך, למד לשלוט ביצרך, לא תמיד תקבל את שתרצה," אמר הקול במטרה לתומכו.
"מי מדבר?"
"אלוהי השמיים והארץ," ענה בעֹצמה.
רתחתי מזעם, עשן דמיוני כבר הציף את סביבת ראשי.
"אשתדל," סילפתי את האמת בפעם הראשונה כשברור לי מה אעשה. הבל צריך ללמוד מהו גמול מעשיו, אני הוא הראשון! הבכור! גם אני ראוי לאהבה.
צעדתי בנוקשות ובזריזות אל המאהל, שם, כפי שציפיתי, לא מצאתי את שרציתי. נחפזתי אל האחו, השדה, מקום הקסם בו וודאי מצוי אחי הבל.
"הי, מה אתה עושה פה?" שאל בתום.
"הרעלת את כולם נגדי!" צעקתי עליו. נשימתי נחנקה. דמעותיי הציפו את עיניי.
"על מה אתה מדבר? אל תיתן למנחה הזו להשפיע עליך," ביקש.
"מהרגע הראשון שנולדת ידעתי כי תקלקל הכל, פעם אהבו אותי, פעם הסתכלו עלי כמו שמסתכלים עליך עכשיו!" יריתי אליו עשרות מילים פוגעות, בי.
הבל השליך את מקל רועיו והביט בי בצורה לא שגרתית. הוא הפשיל את שרווליו וקרב אלי.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" שאלתי בעודי מתרחק, צעד אחרי צעד.
"אתה לא תגיד לי מילים כאלו, אתה תצטער על מה שאמרת," עיניו כאילו דלקו באור אדום.
"אתה משוגע," פלטתי, מתחיל לחשוש, שמא לפחד?
פתאום הבל צחק, כל כך חזק שדמי כמעט קפא.
"מתחרט?" שאל ביומרה, ידיו התקרבו אל צווארי ומתוך דחף בלתי נשלט דחפתי אותו. ומיד, כמו הברק, הבל נפל ארצה ונוזל אדום שטף את הקרקע. פרצתי בבכי.
"הבל?" שאלתי.
גופו דמם, ככבשתו באותו הבוקר.
"קין," לחישה מסתורית נשמעה, הבטתי על הבל אך הוא עדיין שכב שם ללא נוע. מיד לאחר מכן הבטתי לשמיים, אלוהים?
"אני פה," שמעתי את קולו של הבל מתעופף באוויר, "אני פה," חזר על דבריו.
"איך? אבל…איך אתה מדבר?"
צחוקו הדהד בראשי.
"לקחת את חיי, עכשיו תצטער על כך," איים.
"הבל? לא התכוונתי! אתה אחי!" התחננתי, בעודי מרפה את גופי ונשמט על האדמה בכאב.
"לא התכוונתי," אני לוחש.
"מעכשיו, לא תוכל לחשוב בשקט בלי שתשמע אותי, שם, בצד, בראש, תמיד."
מֵה עשיתי?