בקתת עץ

מרגישה לכודה.
עומדת לבד על שפת המדרכה ובוהה באוויר העומד.
בחוץ, גשם זלעפות. הטיפות נוחתות על המדרכה בעוצמה, מתפרקות לרסיסים קטנים ועדינים כמעט כמו פתיתי שלג .
אני מרגישה שאין לי עם מי לדבר.
פותחת את הטלפון ומחפשת חבר. ויש לי, יש לי הרבה. יש קרובים ויש רחוקים… אבל כרגע אין לי אף אחד והמרגש לא מדהים.
אז אני לבד, עומדת רטובה על יד כביש ראשי שקט. גשם הזלעפות נרגע וכבר מתחיל לטפטף. החורף הישראלי מתעקש להוכיח שגם הוא חורף מן המניין, אז רוח קרה נושבת בחוזקה ומנסה להפיל אותי לקצה המדרכה.
אבל אני עומדת איתנה ולא נותנת לה להפילי, אני לא אפול ממשב רוח קליל.
אני אשאר לעמוד.
זה קצת קשה אחרי זמן מה. הרגליים מתעייפות… הרוח שהייתה משב קליל הופכת לחזקה ומצליפה בי ברוב עוצמתה.
כל חברי הטובים נמצאים בתוך בקתה. בכל בקתה יש את הבעיות של כל חבר, ואף אחד לא יוצא מהבקתה, כי היא מוגנת וחמה. חוץ מזה, מי בכלל רוצה להתארח בבקתה של אחר?
יש בכל בקתה אח ובו אש צהבהבה אדומה, ולידה כורסא נעימה שאפשר לקרוס לתוכה. וספה ששוקעים בה, כמו מרשמלו ספוג בשוקו חם.
יש להם מקרר עם בירות קרירות, כאלה שאינן מרות ומחמיצות פנים, אך כאלה שאינן מתוקות. בירות טובות, כאלה שכיף לשתות.
המקרר נמצא בתוך מטבח קטן. המטבח על ידי חדר עם מיטה המכוסה בשמיכת פוך המלאה בנוצות של אווז.
בקתה ביתית חמה ונעימה… מותאמת לאישיותו של כל אחד.
מידי פעם הדלת נפתחת ומישהו נכנס. לוקח בירה ושותה לו כמה בעיות, מתחבר לחבר בתוך הבקתה ועוזר לו לראות דרך טובה יותר. או מחמיר את המצב, שובר בירה על המושב, מכבה את האח ויוצא מהבקתה בטריקת דלת חזקה שמרעידה את כל יסודות הבקתה.
אריח רצפה אחד חורק, ובבקתת העץ משהו נחרב, משהו שמישהו פעם אהב, ומישהו אחר, אותו עזב.
ואני עומדת בחוץ בגשם, נכנסת לבקתה סגורה משלי.
נועלת את הדלת, פותחת בירה קרירה ושותה את צרותיי המרות שמחמיצות את פנים הקפואות.
בשלב מסוים, התרגלתי לטעם המר. פרצופי הפך לקר וחסר הבעה. חששתי שאשב כך לנצח, עם בירה לא סגורה, מול אח בעל אש צהבהבה אדומה, על כורסא שאפשר לקרוס לתוכה ועל ידה ספה ששוקעים בה כמו מרשמלו ספוג בשוקו חם.
דפיקה בדלת.
מתלבטת אם לפתוח, יודעת שאם מישהו אחר ישתה את הבירה שלי, אולי יהיה לי עוד קצת כוח.
אבל אני… אני לא פותחת. רק יושבת בוכה וצורחת.
כי יש לי הרבה חברים, חלקם קרובים וחלקם רחוקים.
אבל הלילה, בבקתה השקטה עם הבירה המרה הקרה, לא התחשק לי לפתוח.
והם, הם לא ניסו בכוח.
דלתי נעולה, והם ברחו חיש במהרה.
הם לא ניסו, אפילו לא קצת… אז בנימת עצב נגמר המצב.
כלומר, הם לא ידעו. לא ידעו שרציתי שיפתחו את הדלת, למרות שהייתה נעולה. לא ידעו שהייתי צורחת עליהם, בכעס מהול בצהלה. לא ידעו שליבי הערב, מלא בעצב. אני לא כועסת עליהם… הם לא ידעו, אך נוספה עוד בירה למדף הצער במקרר הקטן במטבח הפינתי של הבקתה החמה הקטנה והביתית.
אני יושבת בבקתה, בקבוק בירה ביד.
יושבת. לבד.
אני.
לבד.
לגמרי לבד.
לבד.
לבד.
ואז הדמעות מציפות והכל גועש ושוצף החוצה, אני יודעת שאין על מה לבכות, אבל קשה לי וכבר אין לי כוח.
כי יש לי הרבה חברים, חלקם קרובים וחלקם רחוקים.
אבל עכשיו אני לגמרי לבד, שוקעת בתוך ספה רכה כמו מרשמלו ספוג בדמעות מלוחות. לא יודעת אם טעמתם פעם מרשמלו מלוח. אני לא ממליצה.
אני ממש רוצה לכבות את האח, אז אני מכבה.
האח נדלקת מחדש, ומאחורי צל מורגש .
זאת אמא והיא מחבקת אותי חזק חזק.
לוקחת לגימה מהבירה שלי ואיננה מחמיצה פנים, כי היא יודעת שהבירה שלי לא כל כך חמוצה כפי שאני חושבת שהיא.
כך אנו עומדות.
בתוך בקתה חמימה וקטנה מעץ, על אריח בודד חורק, כשבחוץ גשם הזלעפות כבר מתחיל לטפטף.
כל טיפה שצונחת על המדרכה מתפרקת לאלפי רסיסי מים קטנים, עדינים כמעט כמו פתיתי שלג קטנטנים.
היא מחבקת אותי ולא אומרת מילה.
ואני לבד, כל כך לבד… אבל עכשיו, אני לבד איתה. והלבד הזה קצת יותר נחמד.