בקופסת נעליים.

"גילה תעשי לי מקום !" דחפת אותי והבטתי בך עצבנית.
"מה יש? אתה לא רואה שאין מקום?" צעקתי בחזרה על מאור שתמיד גרם לי לצעוק.
סגרו עליינו את הקופסא וחושך על פני היקום שלנו.
מצמצנו וניסינו לראות אור קלוש בחשיכה .. כלום.
"אוף אני לא מאמין ששוב אני נדפקתי איתך." הוא אמר.
שנאתי אותו.
"אז לך מכאן! !" צעקתי עליו.
הוא חייך אליי את החיוך הדפוק שלו ואמר לי
"אם הייתה לי את האפשרות… את לא רואה שאנחנו סגורים? "
חיכיתי שמישהו יוציא אותנו מכאן ונלך לטייל.
זזתי הצידה ממנו וניערתי את הקופסא …
התהפכנו ונחתנו בעוצמה על רצפה עקומה.
היינו הפוכים.
"וואי! מה עשית? רק צרות בנות עושות!"
בכיתי לידו והוא שתק.
"אתה, למה אתה תמיד כזה?" גמגתי תוך כדי בכי.
הוא התרכך ואמר .."אני מצטער אווף! למה אתן תמיד בוכות כדי לצאת ממצבים מסובכים?"
הוא ראה שאני ממשיכה לזעוף ולכן נתן לי נשיקה על הלחי.
הסמקתי.
זה היה מוזר.. למה שיביא לי נשיקה?
"אני מחבב אותך" הוא לחש.
שאלתי את עצמי אז למה הוא תמיד מתנהג כמו דפוק.
"אני לא מבינה אז למה אתה תמיד רע עליי".
"אני לא יודע איך להתקרב אלייך בדרך אחרת"
פתאום הקופסא נפתחה ואור בוהק פגע בנו….

……..
דני התעצבן "מי הפיל את קופסאת הנעליים שלי???".
דני הוציא את שתי הנעליים ונעל אותם.
כשחזר מהריצה זרק את הנעליים בחדר וכל נעל התעופפה למקום אחר.
..:-D

"גילה איפה את? " צעק לי מאור בדאגה כאשר התעופפנו שוב ושוב.
"אני אוהב אותך ".
נחתתי מתחת לשלוחן העבודה של דני.
לא ראיתי איפה נפל מאור אבל לא שמעתי אותו שוב.
התגעגעתי אליו.
כבר שבוע שלא ראיתי אותו.
התגעגעתי לדרך המוזרה שלו להציק לי.
התגעגעתי למילים המעודדות שהיה אומר לי.
לא הספקתי להגיד לו שאני גם אוהבת אותו.
….

אני בפח אשפה.
מתגעגע כל כך לגילה.
דני אמר לי שאני כבר מסריח וזרק אותי.
איפה את גילה? אני עדיין אוהב אותך.