בעל הכנפיים

בארץ רחוקה, בין רחובות צרים, רועשים ועמוסים מלאים בריחות של שתן ותבשילים מהבילים, ובין בתים מתפוררים למחצה, שוכן לו בית אחד.
זהו בית קטן ונמוך, צבוע בצהוב חיוור. הבית, בעל שני חדרים, נראה נטוש למדי.
מקדימה, ישנה חלקת אדמה חומה ויבשה בה לא צומח שום דבר, וסביב הבית כולו מתוחה גדר ירוקה וחלודה שנועדה להגן על הבית המתפורר מפני חיות הבר באזור.
בבית, גר אומו.

כבר שנים שהוא חי בו, בין ארבעת הקירות שתכף נופלים.
פנים החלל, לא שונה בהרבה מהחוץ שלו, וגם בו נראים סימנים ברורים של הזנחה.
הברז במטבח מטפטף, הקירות מתקלפים, וריח קל של עובש נישא ברחבי האוויר הממלא את הבית.

רק בבחדר, בו מבלה אומו את רוב זמנו, אפשר לראות עוד קצת סימני חיים.
זה חדר קטן, פשוט למראה, עם מיטה קטנה במרכז החדר, ושידה צמודה אליה. על יד השידה, ממוקם כיסא עץ מקש, בדיוק בקו ישיר, אל החלון העגול.
החלון שדרכו אומו חולם בהקיץ.
כבר עשרים שנה, מדי יום, ואחרי ארוחת הבוקר הדלה שלו שמסתכמת בלחם ומעט שמנת שמביאה לו השכנה, הוא גורר את עצמו מן המיטה אל הכיסא החורק שלו.
ההוא, שהציב לפני שנים אל מול החלון העגול.
יום יום הוא בוהה החוצה, אל החופש ששוב לא יהיה שלו.
הוא יושב מול החלון ובורח החוצה אל הנוף, מביט החוצה אל השדות והשמיים האינסופיים.
שדות ושמיים, שבשבילו, הם בעלי מסגרת בטון.

הוא נזכר איך פעם, כשהיה צעיר, נהג לרוץ בשדות ולקטוף פרחים.
לעיתים, כשהתעייף מהריצה, נהג לשכב בשדה ולהביט מעלה אל השמיים שכל כך אהב, מניח לשמש החמימה ללטף את פניו ולהשרות עליו רוגע שכמוהו לא ידע מעולם.

עכשיו, עינייו מתמלאות אט אט דמעות.
הוא רוצה החוצה, אל השדות הירוקים והשמיים הכחולים.
הוא מרים את עינייו אל השמיים, השמיים מלאי עננים וציפורים חופשיות, הוא שומע אותן מצייצות.
ידו הימנית מתרוממת כמו מאליה, מנסה לגעת בענן לבן ששט לו בשמיים, ברגע אחר הוא כבר מנסה לתפוס ציפור דמיונית.
וכתמיד, היד נוחתת בחזרה על הברכיים שלו בקול חבטה שקטה.
דמעה מתגלגלת במורד לחיו השמאלית, עינייו עדיין נעוצות בשמיים הכחולים, כמהות למשהו שפעם היה לו ועכשיו אינו בר השגה עבורו.
בעיניים פעורות ומטושטשות מדמעות הוא מביט אל השמיים, חושב על השמש והרוח שלעולם לא יזכה לחוש שוב על עורו.

ככה, הוא שוקע בתוך העולם הפנימי שלו, זה שבאופן אירוני ביותר- מבקש רק את החוץ.
הוא בוהה בעננים, מדמיין לעצמו דמויות משעשעות בדמות העננים וצוחק לבדו, עוצם את עינייו ומנסה להזכר בריח של בננות שנהג לקטוף כילד, ובבוץ הקריר נמחץ תחת רגליו הקלילות.
מהבוקר, עד הערב, הוא מפליג לו.
הגוף שלו, עודנו פה, אבל אומו עצמו, מזמן כבר לא פה.
נשמתו יוצאת מדי בוקר להפליג בינות העננים הלבנים, הציפורים והשדות הירוקים.
הרחק מן הכלא שלו, הרחק מהשמיים עם מסגרת הבטון, הרחובות הצרים וכיסא העץ החורק תדיר.
ברגעים אלו, הוא עף, נותן לשמש החמימה ללטף את פניו ולרוח הקלה להסיט את שערו שצימח פרא.
ברגעים הקטנים האלה, הוא מרשה לעצמו להפסיק להיות אומו בלי הרגליים, העצוב והמסכן.
ברגעים הנדירים האלה, הוא מטייל בין הרחובות ובין השדות, בין אנשים ותחת השמש החמה והיכן שרק ירצה.
הוא אומו בעל הכנפיים, והוא המאושר באדם.