בעולם הארגזים

נראלך שנהגי האוטובוס יזכרו אותי? נראלך שנמצא את כל הכפפות החתוכות? (היו לפחות שבע בכל השנים)
או כסף? ניראלך שנמצא איזה כסף איפשהו?
סתם בין הספרים, מאחורי המגירות; חייב להיות שהיה פעם משהו ושהמשהו הזה נפל, לא?
נראלך שאני אזרוק דברים?! לא! שמרתי את הכל עד עכשיו וגם אם זה רק פתקים מקושקשים שהעברנו בשיעורי אנגלית ביסודי אני לא אזרוק אותם. כלומר. כלומר שמרתי אותם עד עכשיו, כל השנים האלו, איך פתאום אני אזרוק עכשיו?
זה זוועה לארוז, איזה ספרים אני אבחר? אתה יודע, ניראלי שאת ציורי השמן אני מסכים לזרוק, לשרוף.
אולי…
בעצם איפה הם בכלל?
אני אתגעגע למיטה שלי, זה מצחיק, אני עדיין מתגעגע למיטת העץ שהיתה לפניה, משוחה בלקה לבנה, הזאת עם האפרוחים והתרנגולים שאימא ציירה.
כמה זמן יקח לי להתרגל למיטה חדשה? אני אי פעם אתרגל?
ניראלי שאם היא לא תהיה ליד קיר אני אמות.
אתה יודע, אני כל הזמן מדמיין את הבית כבר ריק; כתמי הרטיבות חשופים וכל הגועל נפש שבטח נמצא מאחורי המקרר בוהק בשחור.
חשבתי שאולי נצייר על הקירות, בגועש ישן מהכוננית, בלורדים, באקריליק ושמן יבש…
מה אתה אומר? מה?
אני מדמיין את עצמי הולך שם, הכל בצבע לבן מלוכלך עם מתאר רפאים של הרהיטים שהיו.
זה כבר לא בית. לא בית. לא בית.
אבל אם כך, תגיד לי, מה כן?
אני מתכרבל מתחת לשמיכת עם כלב זהוב (כמה כביסות? ) אתה מבין עכשיו, נכון?
תגיד לי-מה