בסופו של דבר

"כונו נמות בסופו של דבר, הנשימה תעצר והנשמה תלך מהגוף הריק. וזה מטריד את כולנו, המוות כמובן. המחשבה של האי וודאות, של האיך ומתי, של כמה ולמה.
הרי, זה הורג את כולנו.
ואולי זה לא המוות, אולי זה בעצם האי וודאות. מה קורה אחרי המוות, מה מרגישים, האם בכלל מרגישים? שאלות עד אין סוף.
וכולנו מתים בסופו של דבר, וכל אחד מת כל דקה כל שנייה, ואם יקום האדם משינתו הנצחית ויוכל לספר לכולנו על איך זה מרגיש, אולי המוות היה פחות מלחיץ.
וכולנו נמות, ואת כולנו מפחיד שיום אחד וזה, כל זה, ייסתים.
כולנו פסימים, יבורך האדם אשר בורך באופטימיות מוחלטת, אם כי זה גובל על אי שפיות. כולנו צריכים להיות מעט פסימים, אם כי אופטימיות לא הרגה אף אחד בעוד שפסימיות כן.
ואם נמשיך, אני ואתה, ואתם וכולם, להמשיך לחשוב על המוות, נמות יותר מהר ממה שאלוהים כתב לנו.
ובכל דקה נולדים תינוקות, אז למה לחשוב על רק האנשים שמתים? ולמה לבכות על המחשבה שהחיים נגמרים בעוד שחיים חדשים מתחילים ממש ברגע זה?
אנחנו הורגים את עצמנו מהר מאוד שאנחנו חושבים על חור שחור שיבלע אותנו בסופו של יום.
ואנחנו מפחדים מהמוות, מפחדים להיחשב מתים. אנחנו מרחמים על המתים אך גם למתים יש רצון לדבר, אם כי לעולם לא יישמעו דבריהם.
ואולי, חבל. אולי למתים יש משהו לחדש לכולם." היא מסיימת את נאומה ובריצה קלה מפנה את הבמה. מחיאות כפיים סוערות נשמעות וגורמות לליבה להתחמם. היא מחייכת לעצמה וכשהיא לא שמה לב, שלוש יריות פוגעות בליבה וגופה צונח חסר חיים על הרצפה.