במבט לאחור

"תורך" אמר לי ג'וזף, מחכה למהלך הבא שלי במשחק השחמט שאנחנו כה אוהבים לשחק יחד.
בבית האבות שבשכונת התקווה, קשה מאוד למצוא תעסוקה חדשה בכל יום. זו הסיבה שאני מוצאת את עצמי יום – יום, בשעה 5 בדיוק, יושבת ו"מריצה" מרתון משחקים עם ג'וזף היקר, שנהפך להיות ידידי הטוב ביותר בבית האבות הזה. הוא היחיד שמצליח לגרום לי לאהוב כל כך את המשחק הארור הזה, שלא הפסקתי לשחק במשך שנתיים לכל הפחות.
זו הפעם הראשונה מזה זמן רב שאני מרגישה תשושה. הרגשתי שאני חייבת ללכת לחדר ופשוט להירגע.
"ג'וזף יקירי, אני הולכת לשכב בחדר אם זה לא מפריע לך.. אני לא במיטבי היום." אמרתי לו בהתנצלות.
ג'וזף חייך אליי את החיוך שמצליח להשכיח ממני את כל הצרות ואמר "לכי לנוח בטי. את צריכה את זה.".
חייכתי אליו בחזרה והלכתי לחדרי. בער בי רצון עז לפתוח את האלבום הכחול והעבה שבו נמצא כל סיפור חיי. סיפור שנמשך כבר לא פחות מ76 שנים.
ניגשתי אל המדף התחתון בארון הבגדים החום שלי אשר לא הכיל פריטים רבים, והוצאתי אותו בעדינות מבין קפלי השמיכות והמצעים, שם הנחתי אותו לפני….. לפני 6 שנים. רק עכשיו הבנתי שלא פתחתי את האלבום מהרגע שהגעתי לכאן. יכול להיות שהגיע הזמן.
התיישבתי בקצה מיטתי הרכה, אשר הוצעה בקפידה רבה על ידי מרילין – העוזרת הוותיקה ביותר של בית האבות הזה.
פתחתי את האלבום והרגשתי תחושה שלא הרגשתי כבר זמן רב. התרגשות. מי זוכה בגיל כזה לחוות התרגשות שכזאת? בטח לא רבים.
התחלתי מתבוננת בתמונות, חלקן בשחור לבן, חלקן בצבעים דהויים. מדהים לפעמים איך החיים עוברים כל כך מהר, איך דברים משתנים להם בלי עצב על מה שאבד, ואנחנו? אנחנו נשארים תמיד. ואיתנו כל הזיכרונות שאספנו במהלך החיים.
לפתע טיפת מים קטנה ונוצצת נפלה על אחד העמודים באלבום. לקחה לי שנייה להבין שהיא הגיעה מעיני. זו הייתה דמעה. דמעה. כל כך הרבה זמן שלא הצלחתי להביע רגשות אחרים חוץ מעייפות, רעב או צמא… אבל התרגשות? ציפייה? געגועים? כל כך הרבה זמן שלא חשתי בכך.
ואיך ההרגשה? מתוקה יותר מכל סוכרייה שאכלתי אי פעם.
אחת התמונות נפלה לפתע. התכופפתי להרימה ועיניי נחו על המראה שנמצאת בקצה שולחן הכתיבה שלי. הסתכלתי על עצמי במראה ולרגע לא זיהיתי את עצמי. קמטים כה רבים מקיפים את עיניי ואת פי. שיערי כבר מזמן הפך אפור. אך הדבר שהפתיע אותי ביותר היה המבט בעיניי.
מבט כבוי, חסר חיים, חסר ציפייה. חסר תקווה. מתי איבדתי את התקווה? תקווה לחיים טובים יותר. תקווה להיות חלק ממשהו גדול יותר.
הרי אומרים שהתקווה היא הדבר האחרון שמאבדים!
החזרתי את מבטי לאלבום ופתאום נזכרתי במשהו. פתאום הבנתי הכל. הרי מה אני עושה בכלל בבית אבות? הילדים שלי החליטו שאין להם מספיק כוח לטפל בי ופשוט הביאו אותי לכאן. מאז מישהו מהם שמר איתי על קשר? התקשר מדי פעם? לא.
ולא כי לא רציתי. כל כך רציתי. יותר מהכול. הרי הם בשר מבשרי. דם מדמי. אז למה אחרי הכל זה לא קרה?
אני לא יודעת. הדבר היחידי שנשאר לי מהם הוא האלבום הזה. או שבעצם לא.
התיישבתי בחזרה במיטתי ושוב פתחתי את האלבום. הפעם דפדפתי ישר לסוף וראיתי את מה שחיפשתי. ספר קטן שמודבק לדופן הכריכה.
בספר הזה נמצאות כל הברכות שילדיי כתבו לי ליום ההולדת עד שהביאו אותי לפה ומאז…. כאילו בלעה אותי האדמה.
כאילו אני לא קיימת יותר מבחינתם.
כעת ידעתי מה אני צריכה לעשות. ניסיתי לתלוש את הספר בכוח, מכיוון שהוא היה מודבק לדופן האלבום. עם מעט כוח הצלחתי.
ניגשתי לאח שניצב לו בסוף החדר, התבוננתי בלהבות המתכלות לאט. גם הן נעלמות בסופו של דבר. לא משאירות אחריהן דבר.
נישקתי את הספר בפעם האחרונה והשלכתי אותו אל הלהבות. נתתי לו להישרף, להיחרך, עד כי לא נשאר ממנו זכר.
לא ידעתי אם אני חולמת את זה, אבל זה הרגיש די מציאותי.
התרוממתי מישיבתי מול האח, וחזרתי אל המראה המונחת על שולחני. הסתכלתי על עצמי שוב ובין רגע ידעתי.
זה היה הדבר שהייתי צריכה לעשות ולא נתן לי מנוח.
הקמטים נשארו. גם שערי נשאר אפור. אך המבט בעיניי היה כעת מלא תקווה. גם פחדים – זה נכון, אבל בעיקר תקווה. תקווה שלעולם לא אפחד יותר להמשיך קדימה, גם אם קשה להבין שאנשים שאהבתי עזבו אותי. אני ממשיכה הלאה. מגיע לי.
הרגשתי שמישהו מסתכל עליי. הרמתי את מבטי אל הדלת. ג'וזף עמד בפתח. פתאום ראיתי במבטו הבעה שלא ראיתי אצלו מעולם.
אולי לא רציתי לראות?