-בלי שם-

אני מקווה שלא תקרא את זה. אני לא רוצה שתדע מה עבר עליי בשעות האחרונות שלי, לפני שהתחרפנתי. אני לא רוצה לצער ולדכא אותך.
ממש לא.
אז למה אני כותב את זה? טוב, אולי בשביל הזיכרון שיישאר. אני עדיין מאמין שיום אחד מישהו יקרא את כל זה ואולי יצליח להבין אותי יותר טוב.
אבל במקום לכתוב עליי ואני אכתוב עלייך הפעם.
אתה זוכר את אותו היום שבו הכל התחיל? אתה התיישבת ליד המיטה שלי והחזקת את היד שלי כאילו אני איזה גוסס, אני חייב להודות שהיה משהו דיי מנחם בזה.
אומנם זו היתה רק פגיעה קלה בראש אך כולם סביבי היו לחוצים ולא הפסיקו לזוז מפה לשם. הרופאים אמרו לי שיכול להיות שזה ישנה מעט את התפיסה שלי לגבי דברים מסומים במהלך השעות הקרובות. לא הבנתי אותם אז אבל אני חושב שהם התכוונו לכך שהפגיעה היתה חמורה והנזק הולך להתגלות ממש בקרוב.
אתה חושב שהם אמרו את זה רק כי אמרתי שזו היתה פגיעה קטנה ולא מזיקה?
מהצד שמעתי את אחד הרופאים מתלחש עם חברו שאולי כדאי להם לעבור מחלקה. הוא אמר ש"קצת מלחיץ אותי לעבוד עם מטופלים שיכולים בכל רגע להרוג אותי."
אז עכשיו כולם מתייחסים אליי כאל מכונת השמדה?
אבל זה לא מה שרציתי להגיד, רציתי רק להודות לך על שהחזקת את היד שלי (ועכשיו אתה וודאי מבין גם למה). אתה היית נינוח ודיברת בקול רגיל – לא צועק ולא רך מידי.
אמרת שלמרות שהם הולכים לערוך עליי ניסויים ולבדוק את הרמה החיסונית שלי עד לקצה אתה תישאר לצידי.
אתה אדם טוב, אדוני. ידעתי שזה רק ניסיון עלוב לעידוד כשאמרת שזה לא יכאב, אך זה כאב כל כך, כל המוח ושדה הראיה שלי הפכו למסך רחב של שחור. שחור על גבי שחור.
אז לפני שאני איעלם, ומי יודע מתי אני הצליח לחזור, תהיה חזק, המפקד.
אני תמיד מאחורייך.