בלי שם/חברות

"זה יחלוף עוד לפני שתשימי לב," היא אומרת לי בזמן שהיא מלטפת את שערי. הדמעות שלי לא מפסיקות לזלוג, ונראה שהן גם לא מתכוונת. העיניים שלי בטח נורא נפוחות ואדומות, הרבה יותר ממה שהן היו בפעם האחרונה שבדקתי. אני לוקחת עוד כמה לגימות מהבקבוק מים שהיה לידי.
"תחשבי על זה ככה: לפחות זה לא שבר. אז היית צריכה לעשות גבס ולא היית יכולה לזוז בכלל ועוד יותר היית משתגעת…"
גלגלתי את עיני . "זה אמור לעודד אותי?"
"זה עובד?"
"לא." אמרתי לה בלי היסוס. היא צוחקת מעט ומכסה את שתינו בשמיכה, שמה את הפלאפון שלה בנינו כדי שנוכל לשמוע את השיר המתנגן. אני עוצמת את עיניי ומתרכזת במנגינה, נותנת לה להרגיע אותי ואת שריריי הכואבים, מתפרקת על החמימות העוטפת אותי.
אני שומעת את הנשימות שלה לידיי, נרגעות. לפחות היא הלכה לישון, אני חושבת. היא היתה איתי לאורך כל היום, ואני בטוחה שהיו לה דברים חשובים יותר לעשות, אבל היא בכל זאת וויתרה על הכל. בשבילי.
אני משנה את תנוחתי ומחבקת אותה, לאט ובזהירות כדי שהיא לא תתעורר.