בלי קשר
אני באמת מאבדת את זה.
שלוש מאות אנשי מהבהבים באורות ניאון מול העיניים שלי בתלבושות מוזרות של חשפניות בגוגו עם הפרעות דיקציה פסיכיות עם קוקיות ובעיות בתפישה
והכל אצור כאן בתצוגה הזו
מהלך מולי
בוחש לי בתת מודע.
הלוואי שיכולתי להזדיין את הכאב הזה החוצה
כל זה רק פורפליי מזורגג לפני המוות
משחק בי ונוגע בי ולא מגיע לשום מקום
טיזינג של קחי אותי קח אותי שלא נגמר לעולם.
באמת מאבדת את זה. אני כאילו.
הראייה שלי על הפנים כרגע ויכולת ההתמצאות שלי גרועה אף יותר
מזל שגוש פרווה פה להישען עליה כדי לא להתרסק ולהקיא על כל החדר.
אני רק מחכה לשקוע באמבטיה בלי לחשוב יותר מידי או בכלל ולקלל את היום הארור הזה
זה שהחלטתי לדפוק את עצמי בלי סייפוורד
בלי ספוקןוורד
בלי וורד בכלל.
אני כל כך עייפה והכל נכתב מחוץ ליכולת ההבנה שלי ומעליה ומתחתיה ושיט והכל
כמה פתטי זה
לזרוק בן אדם גמור עם מחשב נייד בחדר ופתאום הוא מעז לכתוב את מה שהוא חושב בקול לעצמו ולא מעז לשרבב מבין השפתיים הנהדרות שלה.
כמ קל לי להיות אני מאחורי מילים.
כי פה בעולם אני חמודה כל כך וקטנה כל כך וחסרת כל יכולת להכל בעצם, משרת לכל הגדולים והחזקים והממושמעים שיקחו אותי ויטפלו בי כי לבד אני לא יכולה
ואני לא יכולה, אבל מהסיבות האחרות לגמרי.
הסטנדרטים שלי ברצפה מאז שהפסקת לטפח אותי ולשים לי סרטים מטומטמים לפני השינה כדי שאירדם, מאז שהפסקת ללטף אותי עד שאשן, מאז שהפסקת לעשות ממני ילדה קטנה שיודעת להצדיע ולעמוד דום לדרישותיך
כזו שכל כך מסנוורת ממך שתעשה הכל כדי להיות קרובה לגוף הזה
אפילו אם זה אומר לוותר על הגוף שלה
אפילו כשכואב לי
כשחם לי
כשדביק
לח
זה היה המוות.
חם לח ודביק, ככה היא אמרה לי פעם.
מאז הסטנדרטים שלי ברצפה
והייתי איתו
והייתי איתה
והייתי עם שניהם
ואין דבר בעולם שלא… כי לא כי לא כי לא.
זה המוות, רבותיי, בפשטות,
להיות אני.
תגובות (2)
נראה לי שאת צריכה מקלחת וכמה שעות שינה…
לא. תודה.