בלי פניקה

"אתה לא מכבד אותי כמו פעם…" היא אמרה, ועיניה נשטפו דמעות. "אני מצטער מאוד," אמרתי, "אבל האמת היא שנמאס לי ממך." "אבל אני מתוקה… וחכמה… ויפה… ואתה אוהב אותי…" "את כל מה שאמרת, אבל אני לא אוהב אותך. אהבתי בלשון עבר, כבר לא." היא בכתה. "מצטער, מותק." "אבל מה אני אעשה בלעדיך," היא מיררה, "הרי שנינו יודעים שנולדנו אחת לשני, ואחד לשניה, את מערער את כוונות האל!" היא אמרה בתוכחה. הקטע זה שהיא הייתה רצינית לגמרי, וזה גרם לי לפרוץ בצחוק גדול, "מה אתה צוחק?" וזה שהיא שאלה מה אני צוחק, גרם לי לצחוק יותר. "מה, מותק, חחח… את מדברת שטויות. אם לא היית נסערת, היית יודעת שאת מדברת שטויות. את חכמה מדי בשביל השטויות האלו," "תפסיק להגיד עליי את המילה -שטויות-!" היא צעקה. "אני רצינית, ואני לא מדברת שטויות בכלל. זה אתה שלא רואה את מה שמול העיניים שלך!" שתקתי, ואז שאלתי "מה מול העיניים שלי?" "אני!" היא כמעט צעקה. "אז מה אם את מול העיניים שלי, הרבה דברים מול העיניים שלי. הכיסא מול העיניים שלי, השולחן מול העיניים שלי, הפיצוחים מול העיניים שלי…" "אני לא פיצוחים!" היא נתקפה פאניקה, "אני האישה שלך! ואתה תאהב אותי כמו שאני אוהבת אותך, זה ברור?!" זה גרם לי לעצב, לא היה כאן מקום להומור, "אני מצטער, אבל אני כבר לא אוהב אותך." "מה זאת אומרת?" "שמעת." "אבל זה לא ייתכן!" "למה לא?" כי כישפ…" והיא שתקה. "מה?" "לא, כלום." היא אמרה. "את כישפת אותי?" שאלתי בזעם. "הייתי חייבת, אתה לא ידעת שאתה נועדת לי, ואני לך." "מה עשית? שמת לי שפמים של עכברים באוכל? מה עשית לי?!" "אל תצעק, לא משהו שיכול לקלקל את הבריאות שלך." "ומה עם המוח שלי? ומה עם הרגשות שלי? כלבה! אני לא רוצה לראות אותך בחיים שלי, בת-זונה מזדיינת. תקוללי! תקוללי!" "אל תדבר אליי ככה," היא אמרה בשקט, "לא אתה אומר את המילים האלה, זה השטן מדבר מהפה שלך. תוציא את השטן ממך, אהובי. אני יכולה לרקוח משקה שיוציא אותו ממך, אתה חולה מאוד.."