בלי דמעות

רציתי לבכות אתמול,
כשהקריאו את השמות,
רציתי לבכות,
כשהאנשים על הבמה דיברו מילים עצובות,
רציתי לבכות,
כשהסתכלתי סביבי,
וראיתי אנשים,
כל כך הרבה מהם,
עם עיניים נוגות.
כל כך רציניים,
עטופים באנשים,
חולקים שתיקה.

רציתי לבכות,
באמת.

רציתי לבכות כשהציגו תמונות,
כששרו שירים מדכאים,
וכשהבחור עם הכינור ניגן מנגינה ששרטה את הלב.

רציתי שיעטפו אותי,
למרות שלא בא לי.
רציתי שיחבקו אותי,
למרות שלא באמת התחשק לי,
רציתי שילכו,
ובו זמנית גם –
שישארו.

איש אחד בפינה בכה,
הלב שלו עלה על גדותיו,
הוא כמעט נחנק מבכי.
הסתכלתי עליו,
רציתי גם.

רציתי לבכות.

ממש ממש רציתי לבכות.
כמה שלא התאמצתי,
כמה שלא הישרתי מבט אל התמונות,
החללים עם החיוכים הקפואים,
כמה שניסיתי,
לא הצלחתי.
לא הצלחתי לבכות,
למרות שמאוד רציתי.

ואני לא יודע,
אני באמת לא יודע מה לא בסדר אצלי השנה,
אבל הפעם-
הפעם אני לא מצליח.
למרות שאני רוצה,
אני לא מצליח.

לא בכיתי,
לא בכיתי השנה,
למרות ש…
ממש,
ממש,
רציתי.

זה בסדר,
אני אומר לעצמי-
זה בסדר,
אפשר לכאוב גם בלי דמעות.