בלוק חיי (תרגיל כתיבה)

**היום. זה היום. היום סוף-סוף קילפתי את עצמי מהספה וקניתי בלוק חדש. נכון, הבטחתי לעצמי זאת כבר במשך חצי שנה וניתן להאשים אותי כבר בדחיינות כרונית. אבל…עשיתי זאת. פתחתי את הדף הראשון. החלקתי את הדף שלא יהיה בו אף קמט ויצאתי לדרך. בשנייה אחת חזרתי לאותה מסילת רכבת שהפסים שלה כבר החלידו ממזמן והחלו להתפורר, שלא לדבר על הקרשים החלשים והמפוררים. הבנתי ששום רכבת לא חלפה על המסילה הזו כבר שנים, אז פשוט התחלתי ללכת, בידיעה שאגיע לאן שהוא.**
– החורף כבר נותן אותותיו והשפה התחתונה כביכול רועדת. רגליי פוסעות ללא מנוח, בכדי לחמם את גופי, ידיי חובקות את בטני ועיני חדורות להמשיך הלאה. אני זוכרת את הבוקר שבו הכרתי את אוצ'ו, גור זעיר, בעל קוקו עם גומייה אדומה הדומה מעט למטאטא, משוטט לו ברחובות עירי. הייתי אז בת חמש לערך, גמדה עם שתי קוקיות זהובות עם גומיות אדומות. כאשר הבחנתי בעיני החרוז השחורות שלו, מיהרתי אליו ואספתי אותו תחת כנפיי. "לעולם לא אעזוב," לחשתי בחום. מצחיק שדווקא הוא שעזב אותי. בדמעה נוצצת בקצוות עיני, משכתי צבעים חומים על בד הבלוק ויצרתי צל של כלבלב על פסי הרכבת. אם אלך לכיוון זה, גם אוצ'ו ילך. אני שוב נשאבת לדמיון, אוצ'ו מתרוצץ בין רגליי, מבטי נישא אל הרקיע, עננים אפורים מתפוגגים וענני כבשה תופסים את מקומם. אוויר צח ממלא את ריאותיי וריח אורנים מציף את נחיריי. ערפל סמיך מופיע מקדמי. כך שההחלטה בידי, אם לצעוד דרכו, אל הלא נודע, או לחזור לאחור. האם להישאר שקועה בעבר, באותן מסילות מתפוררות, לחכות לרכבת קיטור שכבר שנים לא עברה בהן או פשוט להתקדם? באגודל נקי למדי מרחתי את צבעי הפנדה הכחולים של השמיים, נקיים כעת מעננים, נקיים מחששות ומהחלטות. הייתי רוצה לקפוא בציור זה, בעת זו, כשאוצ'ו על ידי, חסרת דאגות, קרובה במקצת אל משפחתי.
"משפחה?" אני מדמיינת אותו שואל בנביחה.
"כן, זו הרכבת שהצילה את המשפחה, אם היא לא הייתה עוצרת, לא הייתי פה," אני אומרת וכתוצאה מכך, מבינה כי אין עתיד ללא עבר, אותן נקודות ישנות, רגעים קודמים בהיסטוריה אחרת, הם אלה המעצבים את דמותנו ואת עתידנו. אני משאירה את הערפל, חוסם את דרכי, ומציירת את עצמי מקפצת על פסי הרכבת לכיוונו, בשמיים ריקים, כלב משתולל וחיוך מרוח על הפנים.