בלונים אדומים

לא להתייאש, רק לא להתייאש. אמר לעצמו שוב ושוב בנצי כשהוא טיפס במעלה המדרגות אל דירתו. הוא היה בן שמונים ונכה, רגליו הלכו אבל בקושי, גם בקושי נשם, כך שילם על שנים של עישון. לא להתייאש, רק לא להתייאש. אבל לעצמו בנצי שוב, והרים עוד רגל למדרגה הבאה. יש הרבה מדרגות, והן נדמה לא נגמרות, ואף-אחד לא עוזר לו. אבל לא להתייאש, רק לא להתייאש.

כשהוא הגיע לדירתו ופתח בקושי רב את הדלת במפתח כי לא היה ממוקד, דבר ראשון אחרי שנעל את הדלת – שכב במיטה. כל גופו כאב כמו אלפי מסמרים נעוצים בו. נדמה שהעצמות שלו מתפרקות. הוא הזיע כמו חזיר והיה צמא מאוד, אבל היה חייב לנוח, למרות שהצמא התגבר. אני חייב לשתות, הוא אמר לעצמו, והקים עצמו בקושי מהמיטה. נדמה כל עצמותיו נסדקות, בתוך גופו, כל גופו, כל השלד שלו. לא להתייאש, הוא אמר לעצמו, רק לא להתייאש. והוא פנה למטבח לאט-לאט-לאט, ומזג לעצמו מים מינרלים. הרופא אמר ש-מים זה הכי טוב אחרי מיצי פירות, ולא היו לו מיצי פירות. הוא שתה שש כוסות כמעט בלי להרגיש. המים היו צוננים מאוד וטובים מאוד. הם נתנו לו חיים. שאלוהים יברך את הטבע וכל הטוב הזה… הוא מלמל לעצמו, והלך בשקט להחליף בגדים. אז שכב במיטה והקשיב לקונצרט קלאסי ברדיו. כל כולו כמו נמס למשמע הצלילים, ונדמה שהשרירים שלו הופכים רפויים וגם נשימתו מתייצבת. אבל הלב הלם כמו תוף, כי הטלפון צלצל לאחר חודשים בהם לא צלצל, והוא לא היה יכול לענות. הוא רצה, אבל לא היה יכול.