רבדים

העלים נחו על הענפים כיד רופפת נשמטת ממיטה; אוחזים בשורשיהם בקושי; רוטטים ברוח קנוקנת. השמש האכילם כאם אוהבת– פורשת את כפותיה בנדיבות. צפיתי בצבעים משלבים ידיים מעל ראשי; נעים בואלס לצליל נשימותיה הכבדות של הרוח. ישבתי לבדי; מצוירת על עטיפה מעוטרת. זהו היה הרובד החיצוני ביותר שצפתי עליו. ככל שהתקדמתי פנימה, חלק גדול יותר ממני כוסה– נמשכתי פנימה יותר ויותר כמו גופה מחפשת הקרקעית. הפכתי כבדה מבדים. חשה כאילו להבות החמה מנחמות אותי במגען; שורפות ומחדשות אותי. הן מתפתלות ומתפשטות. ככל שהתקדמתי פנימה, עצמתי את עיניי בחוזקה רבה יותר; מסרבת להיכנע למבטה הקודח של השמש. מסרבת להודות ביחסי הכוחות שבינינו. עיוורתי את עצמי לפני שתוכל לעוור אותי. הברבורים באגם לפניי צפו על פניו יחד איתי.

זה היה יום יפהפה לשבת בו תחת רעמות העלים; להיות מוגנת מפני הכיפה עשוית הטלאים השקופים התפורים זה לזה. קרני אור בצבצו בין הדחיסות. הן השתלבו במשבה של הרוח והעבירו בגופי רעד של ליטוף המשאיר ניחוחו של אוהב. מראה השמיים המתחלף הוביל אותי לרחף אל עבר האופק המרוח קמעה. הרגשתי קלה כסרט הקשור לעטיפה.

בטחתי בצמרות העצים לגונן עליי מפני השמיים החשופים. בטחתי בהן לא להראות לי יותר מאשר את הדברים כפי שהם על פניהם. אכלתי את חלבון הביצה בלי מלח; אכלתי אותו בדיוק כפי שהוא. ידעתי שתכף תכנס ותצא כמו הצלילים שפרצו לאחת מאוזניי, התגלגלו בסולמות ועטפו את איבריי הפנימיים בסרטים אדומים, ורק אז יצאו דרך האוזן השנייה; מושכים בדרכם החוצה את ליבי מעט, לא די. הבטתי בסרטים עוטפים את הסביבה החיצונית; מקשרים אותנו לעד. הכל היה נראה ולא נראה בעיניי. לולא האופק הסתור הייתי נשארת שרועה, מביטה בעננים, אך הסרט קשר אותי להביט לזיכרונות בלבן של העיניים, איזה ענן חולף וממהר להיעכר ; לראות אותם נושאים אותי להביט בדגיגונים שוחים בהולוגרמה של השמיים.

צפתי על פני האוויר; הוא היה מניח אותי בכל רובד שזיהה. צפתי על פני האוויר כבלון אדום קמוט. הרוח נשאה אותי אל הענפים רחבי הידיים; מאיימת לנפץ אותי לרסיסים. נראו כאדם נטוע ומנופף בידיו כאילו מבקש ממני להתקרב, הנה, הנה. ליבו כסערה נשכחת; פסיו נראו כבולי רפסודה, אך גופו שקט. הסרט שלי נע לכיוונו; מבקש להיקשר; לשוחח, אך מאחוריי עצים רבים היו קשורים אליו יותר. הוא נופף אל הסביבה להכיל אותו והסביבה שלי הייתה קטנה מכדי להכיל את הרובד כולו. הוא רק נראה כמו כתם בזיכרוני; קליפה שאני מנסה למצוא חריץ של אור לפענח את דייריה. כל דבר נהפך על פניו בעיניי– יצרתי לעצמי מציאות אחרת וסביבי לא היה אדם שיכל להבהיר לי שזוהי לא המציאות שלו בצביטת קרן. הכל נזל לתוך אגם, והדגים שוחים בהולוגרמה. אני לא שוחה; אני שוקעת עוד קצת פנימה.

שמעתי קולות מתגנבים מבין השיחים. ידעתי כי יש קיימים ממדים כהתחלה, אמצע וסוף, אך לא ידעתי את סדרם. הרוח נשבה ברוגז, מנסה להשיב את העלים לאחור לגעת בקרקע. העננים שינו את כיוונם; ניסיתי לתפוס באחד מהם ולמשוך אותו חזרה למסלולו המקורי, אך הוא התמוסס בידיי. הרובד הקודם נותר מאחור, אך נדמה שרובד זה לא מעוניין להיות מיושב במקומו. הוא מתנהג כמתבגר מרדן; שולח את ידו החסונה להדוף את הזרם. אני מתקדמת לאחור וחוזרת קדימה.

צפיתי באדם נוצר מאבק. זו הייתה ילדה; שערה התנופף ברוח כמו גלים שמתנפצים זה על גבי זה. עיניה היו עצומות כדי שליבה יהיה פתוח לסביבה להינצר בו. למפרק כף ידה השמאלית היה קשור בלון אדום. היא התרוצצה בין העצים הגבוהים; בוחנת את כל העולם שנפרש לפניה. היא טיפסה במדרגות באוויר בצעדי דילוג באמצעות הבלון. הוא העיף אותה אל הענפים הגבוהים ביותר; בטוח כי תגונן עליו מפני השמש, הירח, הכוכבים והרוח הסוחפת. כשהיה איתה, ידע שיהיו לצידו. כשהייתה איתו, ידעה שהם יכוונו אותה למצוא הרפתקאות חדשות. ידה הימנית הייתה ריקה– היא השתמשה בה לכתוב את שיעורי הבית שחילקו בכיתה; את הספרה שמונה שהזכירה לה כי יש סוגים שונים של נצח, והנצח שלה כה קצר, עד כי הוא גובל בטרגדיה, לאמיתו של דבר, שקר זול. היא כתבה אותיות ועיטרה אותן בבלונים אדומים; מעניקה להן משמעות משלה. היא השתמשה בה לסדר את כל החפצים בחדרה בניסיון לרצות את אמה. ובכן, לפחות עד לרגע שבו פתחה את מגירותיה, שהסתירו בתוכן את הזמן המדויק שבו קיימה את מלאכתה. בשאר הזמן בנתה ביתנים זעירים לפיות היער להיכנס אליהם כשציידים היו
מגיעים לחפש לעצמם טרף, עם רובי הציד הארוכים שלהם שאיימו לפרוץ את שכבת אבקת הקסם ששררה באוויר. זה הותיר על אצבעותיה מעט אבקת קסם, כך שידה לא הייתה ריקה לחלוטין מעולם.
היא הייתה שליטת הממלכה הקטנה שקיימה בין השיחים הסבוכים, שהתפתלו לצורת כיסאות מלכות. היא לא נזקקה לכתר עשוי זהב. היא יצרה לעצמה כתר מעלי הסתיו שהחליטו לסיים את שירותיהם בתפקיד כיפת הצל ולהתערבב זה עם זה ליצירת נזר יציב לתלתלים הקיציים שעל ראשה; משתלבים לגוון ביניים. כל ענף היה מושב אידיאלי לנתב בו את עסקי הממלכה. הבלון האדום היה לה כמו הקצף הגלי לילדים המתרוצצים בשוליו. בלעדיו הייתה אבודה בתוך מבוך חשוך פנים. הוא אפשר לה להתעופף מרובד לרובד; מעיפה מבט בכל אחד מהם מלמעלה. היא רצתה לחפש בכל פינה, בכל אזור, אך בשיעורי המדעים בבית הספר שלה לא סיפרו לה כיצד תוכל להרחיב את מרחב הזמן ביחס לשאריותיה או לעצור את מחוגיו של השעון מלהמשיך לתקתק על מנת להספיק להרחיב את עושר ממלכתה. היא מעולם לא רצתה לזכות בלוטו או לשדוד בנק– לעושר שלה היו פנים אחרות.

איבדתי תחושה במים הקרים. זיהיתי את שק הכזבים ברגע שבו עולמה זהר בגוונים ששולחת החמה, בזמן שעולמי העלה אדים של אש קרה. שלחתי אגרופים להילחם בבבואה. היא הפנתה את ראשה מהארנב הלבנבן שישב לצידה. היא דחפה את עצמה מעלה בקלילות, מיישרת את שמלתה האדומה, אך אני המשכתי לנסות, ללא הצלחה, לעלות אל התמונה שצפיתי בה; להיות גם אני, חברה לבלון; להיות גם לי; עמית. רגליי הכו במים, אך הזרם החל למשוך אותי הלאה; לצפות במתרחש מעבר לסבך השיחים.

היא הביטה במי האגם, אך לא ראתה בהם יותר מאשר ידעה בעבר. היא נאנחה לראות שהיא איננה משתקפת במים.
המים נשאו אותי אל מעבר לשיחים; אל לב היער. לא נראה פתח לגוון של כחול; הכיפה הייתה מכוסה בתלתלים ירוקים כמעט בלתי נראים. הצפיפות השתלטה על הרקע, ובלעה כל פיסת צבע לתוצאה סופית של שחור. זוהי הייתה התקופה החשוכה ביותר בשנה– תקופת פריחת הזיכרונות להשתלב ברקע. עצמתי את עיניי בחוזקה, כאילו אור שמש עז מנסה לחדור אל תחומי, רוצה להשכיח מהעצמי את הדממה ולהתרכז בסילוק כל גורמי השמיים הנחבאים מעליי. חיכיתי שהמים יניחו את ידיהם סביב מותניי וישטפו אותי אט-אט החוצה, אך הם הותירו אותי להתמודד עם הצללים הנעים בחשכה.

נשמע רחש של עלים מוזזים הצידה. עכשיו יש קול של צעדים ברקע; נדמה שהסביבה לא זרה להם. הם קרבים לשפת האגם.

"המים צופים בנו מתהלכים ממחשבה למחשבה; הם צופים ביום יוצר לילה ובלילה יוצר יום. הם רואים את כל הצבעים שבשחור מלבד השחור עצמו; אותו הם נוצרים. אותו הם לוקחים איתם. אני רוכנת על פני אגם והוא מראה לי את תוויי; את המבנים הגבוהים ותקרות הזכוכית. הוא כותב את התמונות כפי שהן על פניהן. חיפשתי מים עם לב צלול. נדמה, נדמה, שמצאתי," קול ילדותי מלא נקבוביות אוויר לוחש. יד הועברה במים הצלולים. ניסיתי לגלות למי שייכת היד; מסתמכת על הניסיון והדמיון. ידעתי שאני יכולה לנסות להשיב למילותיה במילים משלי, אבל פי נעשה יבש מכמות המים שבלע. שלחתי אגרופים להילחם בבבואה. "מי זו היא שאני משקפת?" שובל של קיא שנהבי השתלשל מפי בלא שליטה. "אני חושבת שראיתי תמונה מטושטשת שלך; סרט נע שלך, נעלמת. נלחמתי בציידים ושוחחתי עם פיות מאחורי השיחים מצד ימין שלנו. זו הממלכה שלי, אבל אני לא אוהבת לקרוא לעצמי מלכה כפי שפסנתרן זוטר לא היה קורא לעצמו מאסטרו. שטות. הו, את משקפת אותי כה נהדר. אני אכן נבלעת אל הצללים מעט, לא כן? אך היכן הבלון, יקירה? הבלון האדום שכרוך סביב מפרק יד שמאל שלי. הוא המנווט את דרכי בין עצים וכוכבים. לא ייתכן שלא יהיה חלק ממני," השיבה; מקרבת את רגליה לחזה שלה.

"אני הולכת ונהפכת. בכל רובד אני נהרסת ונבנית מחדש. המים מכסים אותי כמו זריקת הרדמה; ממכרים אותי לתחושת הכלום. מראי מבלבל אותך. אני לא אוחזת בבלון כי מחר כבר לא אהיה את, ואת לא תהיי אני. אני עשוית שאריות איברי חולפים ושבים. אני לא חדה. בעבר הייתי יושבת מחוץ לאגם; לא הזדקקתי למראה בכדי להביט בעצמי. בניתי דמות ילדה ונתתי לה לשחק בין העצים. היא הספיקה בשביל להרגיש אמיתית," הרגשתי את בלונה מושך בידה; מבקש להמשיך לרובד אחר. הוא ידע שיוכל לדאוג שבבואתה תתעכב. "ומה אם אתן לך את בלוני?" היא שאלה. "זה מטופש! את מסכנת כל פיסת אדמה שכבשת," השבתי. היא לא השיבה. החמירה פנים. היא החלה להתיר את הקשר על ידה השמאלית. מי הנהר התנפצו לנהרות של רסיסים. לא הספקתי להביט בעצמי נשברת ובה נמשכת על ידי הזרם הפוצע. מתוך אינסטינקט שלחתי את ידי במהרה לאחוז בסרט הבלון שעמד להמריא. מראה ידיי ורגליי הימם אותי. הן נראו לי עשויות שעווה. אותה הילדה כבר לא ישבה כפופה לשפת הנהר. היא לא נראתה בסביבה. קשרתי את הבלון על מפרק יד שמאל שלי בזמן שהרהרתי במה שקרה ברגעים האחרונים. כמות החושים הכניסה אותי לתא אפוף ערפל; לא יכולתי להשתלט על כולם. מערבולת לקחה אותי להכיר את החיים שבחוץ מחדש על עורי. האגם נראה כעת כתעלה מלאת רסיסי זכוכית. אין מראה שמשקפת. אין איכויות לשפוט אותן על פיהן.

ריח של עשן התגנב לנחיריי; הבטתי סביבי, אך הכל היה חשוך כפי שהיה לפני, חוץ מאור שנדמה שהחל להתקדם לכיווני; עובר בין העצים. משהו הדליק את השמיים; הפיל גפרור. אש החלה להזדחל אל צמרות העצים כמו נחש פיתון. לב היער החל לבעור; מכלה כל חתיכת זכוכית; מחפש לכלוא אותי בתוכו. אני משותקת למראה הגיצים כוכבים נפולים. הם משקפים אותי. אני מחפשת להתמסר למחול השדים שסובב אותי; קושר את הסביבה הפנימית שלי לסביבה החיצונית בעשן שחור. אבל משהו מושך אותי. אני מביטה ליד שמאל והבלון האדום שלצידי משתנק מהעשן, אך מצליח ללחוש לי "תני לי להוציא אותך למרחב רחב יותר. מקום לנשימה." "איפה היא?!" אני מנסה לצעוק דרך טבעות העשן. "היא הולכת ונהפכת. היא תיהרס ותיבנה מחדש. עלית מהנהר; ילדה, אישה, קשישה. עכשיו את רואה את עצמך; מפותלת ומורכבת. תני לי להוציא אותך לרובד פשוט יותר," הוא מתייפח. אני עולה מהערפיח ועפה מעל המדורה החבויה שלי. השיחים סוגרים עליה; חסינים מפני הלהבות. ראיתי מעט ממנה; עכשיו אני מחפשת מחסה. אני נוחתת אל קרחת היער; חשופה בפני גרמי השמיים. השמיים משליכים רצועות לעג בצורת טיפות שיורדות על לחיי. כעת אני שבלול המתכנס בתוך קונכייתו. הבלון האדום עומד בראשה במקום ערובה. הוא משחרר אל תוך הקונכייה חמצן לנשימה. אני מותשת; ידיי ורגליי רפויות מכדי להמשיך במסעי. אני לא מודעת לשינויי גווני השמיים. אני מודעת רק לצורות המתחלפות שאני רואה כשאני עוצמת את עיניי.

איבדתי תחושת זמן– דקות נזלו לשעות ושעות יצקו ימים. ידעתי כי יש עוד מיילים ללכת לפני שאוכל לשוב למיטתי. שמרתי את הקונכייה בכיס מכנסי ויצאתי להביט אל עומקי היער. אורות עירוניים השתקפו בעיניי במרחק לא רב מקרחת היער. "נעוף לשם?" הבלון משך בידי. "לא, אני חושבת שכדאי שנלך לשם," אמרתי. ההליכה בין העשב שבלע את כפות רגליי נתנה לי נחת. הבטתי בשמיים צבועי התכלת. פסים של לבן התפרשו עליהם; מרמזים על מטוסים שעברו באזור. הכל נראה לי מעט משונה. שכחתי את תווי הפנים של חיי החברה העירונית. הדבר היחידי שזכרתי היו מטוסים. זכרתי כיצד הם לוקחים אותך ממחשבה אחת לאחרת; ממחוז למחוז; ממראה למראה. מטוסים שנעים למעלה ולמטה ולצדדים עטופי כנף– נוחתים בשדות אגסים וממריאים לשדה תפוזים. לא היה לי שדה מועדף– רציתי לחיות את כולם בבת אחת. להכין לעצמי סלט פירות של סיפורים. להיכנס ולצאת כמו במבוך. לקטוף כל חלק בנפרד ולבנות ממנו שדה משלי. רק אז, לטוס לשם ולא לחזור.

הגעתי לגן שעשועים. זכרתי שלא הייתי באחד כזה הרבה זמן. הבטתי בו כמכלול; ממעטת להביט בכל פרט בנפרד. הוא עמד על גבעה מכוסת דשא ירוק. מעבר לגבעה, העיר החלה להתמתח ולהתארגן לסידורי הבוקר. הייתה מעין עצלות באוויר, אבל פניה זהרו באור מסנוור. היא הייתה כה יפה, עד כי תהיתי כיצד היא נראית בשנתה. כל אורות העיר עלו על גביי ושטפו אותי.

על אחת הנדנדות זיהיתי ילדה– שערה הזכיר לי את גלי הזהב של הבוקר. הוא התנופף לקול הרוח הנדחקת עם התזוזה של ספסל הנדנדה. הבטתי בבלון האדום שהיה קשור ליד שמאל שלי, ולאחר מכן, בה. זו הייתה היא. היא הייתה לי כמו מראה; כעת אני הייתי זו שהשתקפה בה. התקדמתי לכיוונה בצעדים חלושים. בכל צעד שהתקדמתי, ליבי החל ללחוץ על חזי בעוצמה חזקה יותר; כמו אדם המבקש לפתוח דלת בנקישות מרובות המגיעות בזוגות על דלת עץ. התיישבתי לצידה. רגליה חרקו. היא עצרה את תזוזתה בבת אחת. מבטה התמקד בפניי, שנראו כעיגול של סיד. היא הניחה את כף ידה במרווח ביני לבינה; מניעה אותה כאילו הייתה מלטפת את האוויר; מחכה שיהפוך למגן סטטי, שתרגיש על עורה. הצמדתי את כף ידי לשדה שהיא התחילה לבנות; מחפשת דרך לגעת בפניה.

"כעת איני יודעת מי אני. נתת לי ידיים ורגליים למצוא את מקומי בעולם– חופש לנוע, אך אני כלועה בכלא מחשבתי. את משקפת אותי כה נהדר. אבודה; מביטה בדברים מתקדמים במטושטש; חסרת יכולת לעקוב אחר הפרטים. מדוע יצאת מהסיפור שתפרת לעצמך? השתחלת דרך הפתח בציפית והשארת לי בלון אדום להעיף את עצמי לכל מחוז דמיון שארצה. אך לעולם לא אוכל להיות את. אני נעה בין קמטים, את נעה בין עולמות; חלקה כמו עורו של תינוק. השארת אותי כמו נייר מקומט; נאלצתי למצוא את מקומך ביקום בעצמי," מילותיי נכתבו על השדה שנבנה ביני לבינה. הבטתי אל האורות. חשבתי על השורה האחרונה. במוחי רצו רעיונות כיצד לשכתב אותה. "נאלצתי למצוא את מקומך ביקום בעצמי". נאלצתי למצוא צחוק של ילד בין קמטים. צפיתי באורות נבנים זה על גבי זה ובונים אותי בדמות ירח. מחקתי את השורות האחרונות ונבניתי מחדש.

"איך היה בבית הספר?" שאלתי אותה, מתירה את הקשר על פרק יד שמאל שלי ומושיטה לה את הבלון האדום שנתנה לי לשמור עליו בזמן שנאלצה לנחות בכיתה של ספרים אפורים שלא מאפשרים לה לפרוח ולרחף. היא חייכה אליי. זרם של כאב עבר בגופי; נבנה עד שנעלם בין אצבעות רגליי בזמן שהעברתי לה את הבלון. זה היה השדה החשמלי שהיא בנתה בין שתינו. "למדת משהו חדש?" שאלתי; מנסה לגרום לה לראות בי חלק מוסתר ממנה.
״למדתי לעטר ספרים אפורים בשורות צבעוניות. למדתי למלא חללים ריקים בעולמות שלמים. למדתי שבדממה נשמעים הרעמים החזקים ביותר," עיניה נצצו. פיה לא נפתח לרגע. היא ישבה שם; אילמת, אך עיניה דיברו מילים יפות.

ישבתי שם איתה. לא בתור השתקפות, אלא בתור התחלה, אמצע וסוף. סוף, אמצע והתחלה ואמצע. הבלון היה מחובר אליה, אך רק מקיומו לצידה, הרגשתי שאני תמיד נמצאת בהתחלה של משהו חדש. האורות רדפו זה אחר זה; דלקו וכבו. ישבנו זו לצד זו; שותקות ברעש הגדול ביותר שיכולנו לשמור כמוס בעצמנו. עולמות שלמים נבנו וחרבו. לא ניסינו למצוא את הגבול בין החצר לעיר הרועשת, אך הכה שקטה.

ישבנו שם, בפשטות, לוטשות עיניים בעטיפה היפהפייה ונכנסות עמוק יותר ויותר אל תוך היער.

העלים נחו על הענפים כיד רופפת נשמטת ממיטה; אוחזים בשורשיהם בקושי; רוטטים ברוח.