בית הקברות למלכות שאבדו את כתרן

כשאנחנו רוכשים אותה
היא מהווה את כל העולם
עבורנו!
"חדש מהניילון"
"כלום קילומטראז'"
"אין להשיג כמוה בארץ"
"לא אוכלת דלק בכלל"
וכהנה וכהנה
וכהנה.
מספרים למשפחה
מספרים לחברים, לשכנים, לקולגות.
עושים סיבוב איפה שרק אפשר-
להוציא לאנשים את העיניים.
שוטפים אותה לפרקים
עושים לה פיניש להברקה.
שואבים אבק בתוכה ומנערים את השטיחים.
כל יום מחדש עושים בדיקה לראות שאין חס וחלילה
סריטה שנעלמה מהעין אתמול.
…שאין חלילה קימוט פנימה מ"נשיקה מקרית".
טיפולים בזמן, שמן, מים, עשרת אלפים, אוברולים.
טסט וביטוחים, טסט וביטוחים, טסט וביטוחים…
והשנים חולפות.

אחר כך היא כבר קצת ישנה מדי עבורנו!
אז מתחילה התקופה של שיווקה
על מנת למכור אותה בכמה שפחות הפסד.
אנחנו מחליפים לה חלקים קטנים כגדולים
מצמצמים נסיעות כמה שאפשר, לשמור
על דלות הקילומטראז'ים.
מפרסמים אותה בעיתונים ומכינים מודעה מודפסת
ומדביקים אותה על חלון אהובתנו.
מודעה שהיא תעודת הזהות.
אנשים זרים מצלצלים, באים, נוגעים ושולחים ידיים.
אחר כך זה מחמיר. כל אחד מהם מרשה לעצמו
לעלות עליה, לקפוץ, למשש וללטף…
ולבסוף היא נמכרת למרבה במחיר או שלא…

והשנים חולפות.
וחולפות.
וחולפות.

והנה יום אחד אנחנו חולפים בכביש המהיר
ומרחוק, בצידי הכביש, אנחנו מזהים אותה.
היא מונחת שם על גבי ומתחת למכוניות אחרות
כולה חלודה, חומה ומחוספסת.
אין לה כבר מזמן חלונות
לא בשמשה הקדמית ולא באחורית.
לא בצדדיה ואין לה דלתות מלבד אחת.
המושבים שלה קרועים ובלויים
והם אפילו לא מזכירים במאום
את הריפודים שאיתם חנכנו אותה מהניילון.

אנחנו עדיין על הכביש המהיר
ועל הכביש המהיר אסור להסס ואסור לנמנם
ואסור לשקוע בזיכרונות ישנים וטובים.
בפרט
אם אנחנו נוהגים עכשיו במלכה החדשה שלנו
במסגרת סיבוב ההתרשמות שלנו מביצועיה.
מכונית יכולה להרגיש ולקנא ואולי
אולי לבצע פניית-פתע נקמנית.

כשנגיע לחוף המבטחים
אולי על הספה בבית, עם כוס הקפה החם.
יהיה לנו זמן להרהר במה שראינו שם
במגרש הגרוטאות למכוניות ישנות
ובלתי רצויות.
בבית הקברות למלכות שאיבדו את כתרן.
ואנחנו בתוך תוכנו יודעים
כמה היינו רוצים להגיע לשם
וללטף את הנסיכה שלנו, את המלכה שהייתה לנו פעם
ולנסות לשבת בכיסא הנהג המרופט,
ולאחוז בהגה הקשיח שקרוב לוודאי שלא ינוע כלל.
ולהזיל איתה דמעה ולהפליג לדרכנו –
במחוזות הזיכרון והגעגועים.