בין העפר, בין הגופות

אני עובר שם, בין העפר בין הגופות, בין הצרחות בין הדממות הצורמות.
אני חי שם, בין הכאב לבין הסבל, בין הרוע לבין הישועה, בין הבכי לבין הקללות.
והם שוכבים על הרצפה ככלי ישן. והם מוכסים בעפר, כמדורה שנכבתה. ואני מדלג קלות, מעל גופתם הריקה. ואני צוחק צחוק, מרושע כביכול.
זה לא קל, שלא תחשבו. גם בשבילי, האדון הנכבד, לקחת חיים מתינוק שנולד זה לא דבר קל.
וזה פוגע, שלא תחשבו. בגלל שאני הוא אני, אחרים לא רוצים להיות בחברתי. ואולי כל עדיף, כי את כל חבריי אני בוחר בפקידה, ולפעמים גם מאי רצון וזה מה שכואב כאן.
ואני עומד מאחוריהם, שומע את כל הצווחות הכואבות של קרוביהם. וזה כבר מאוחר, הם אינם.
הם שונאים אותי, הם עויינים לי, הם מעדיפים לשמוע כל מילה מאשר את שמי.
אך אם ויש נערה, שרוצה להתאבד, אני בא ועוזר.
ויש בחור, שאת חייו רוצה לסיים, אני בא ועוזר.
ויש קשיש, שחייו כבר הסתיימו מזמן והוא בעולם הזה לא רוצה עוד, אני בא ועוזר.
אני החושך בעצמו, אני חי ומת, אני שמח ועצוב, אני פוגע, אני הורג.
ואני עובר שם, ביו העפר, בין הגופות, בין הצרחות ובין הדממות הצורמות.
ואני חי שם, בין הכאב, בין הסבל. ביו הרוע, בין הישועה, בין הבכי לבין הקללות.
ואני רואה את זה, ואני אשם בזה. הם שוכבים על הרצפה ככלי ישן, מכוסים בעפר כמו מדורה שנכבתה. ואני צוחק צחוק, מרושע כביכול, בכל זאת, אני המוות בכבודו ובעצמו.