ביישן מידי

קייל עמד, נצמד אל קיר בניין בית הספר, מביט בדילן, ונזהר שלא להתפס על כך. דילן היה נער מקובל, אחד המקובלים יותר בשכבה. הוא הלך עם חבריו, צוחק, שיערו הבהיר מבריק לאור השמש. רבים רצו להיות בחברתו, רבים עשו כל שאפשר כדי לשבת ליידו, להצחיק אותו, ולהיחשב כקרובים אליו. הוא היה פשוט אדם כריזמטי. וקייל? קייל, לעומת זאת, היה המתבודד, זה שמסתתר בתוך הקפוצ'ונים הכהים, הפסימי, זה שיושב בקצה הכיתה ואף אחד לא מבחין בו. כמובן שהיו לו חברים גם כן, אך הם לא היו מבית הספר.
מקצה הכיתה בו ישב קייל, הוא יכל לראות בברור את דילן. והוא אכן ראה. הוא היה מסתכל עליו כל יום, משתדל לעשות זאת בזהירות, כדי שלא יחשבו שהוא 'נועץ עיניים', רוצה לשבת שם ליידו. מתחילת התיכון היה דילן היחיד עליו רצה להסתכל, היחיד שקייל רצה בקרבתו. היחיד שגרם לליבו לפעום פי שניים מהר יותר, במקרה הטוב. והיחיד בו אי פעם התאהב.
והנה עכשיו, הוא עומד, צמוד אל קיר בית הספר, ומתכוון לזרוק פתק אל תיקו של דילן בזמן שהוא עסוק. 'אני כבר לא יכול להסתיר את זה, דילן. אני חושב ש..אני אוהב אותך, עוד מתחילת התיכון. אנחנו באותה הכיתה, זוכר אותי? אם אכפת לך מזה, בבקשה דבר איתי.' בסוף הפתק הוסיף את שמו, מודע לקיטש והטיפשות הזועקים מהכתוב. אך זה היה חשוב לו, והוא קיווה. אם לא ייצא כלום, ודילן אפילו יצחק עליו, וייגרום לאחרים לעשות את אותו הדבר, הוא לפחות יידע שניסה, ושהוציא את כל הרגשות הגועשים בו, שמאיימים לפוצץ אותו.

כשדילן הוציא את המחברות והספרים מתיקו, שם לב לפתק קטן המקופל לריבוע מדוייק. בהתחלה חשב שזה אחד מהפתקים ששלחו לו בזמן שיעור, אך כשפתח אותו גילה כתב יד קטן ומסודר, שלא היה שייך לאף אחד מחבריו. 'מתי זה הגיע לכאן? בטח בטעות,' חשב לעצמו, אך כששם לב לשמו המתנוסס על פיסת הנייר, הבין שזה מכוון אליו. עיניו הירוקות עברו על הנכתב במהירות, בולעות כל מילה ומנתחות אותה. לבסוף מצא את שמו של הכותב בפינת הפתק. 'קייל'. הוא זכר את אותו הנער, זה תמיד התלבש בצבעים כהים והלך מאחור בכל טיול בית ספרי. למעשה, היה להם טעם זהה בדברים רבים. אם להודות באמת, דילן שם לב אליו עוד מזמן, אך לא מצא סיבה שתגרום לקייל להתעניין בו, ולכן לא התקרב אליו. אבל עכשיו כשהוא יודע… מאוהב? העניין נשמע מוזר, הוא אף פעם לא חשב על בנים כאנשים שאפשר לאהוב באופן רומנטי גם. אך עם זאת, היה כאן משהו אחר. משהו שדילן אולי חשב עליו בעבר, ופחד להודות בו בפני עצמו. מה אם הוא עצמו כזה? הוא מצא את דף הקשר הכיתתי, שהיה זרוק אי שם בין אי הסדר בחדרו, ומצא את מספרו של קייל. הוא הרגיש התרגשות מוזרה כאשר חייג אליו. "הלואו?" נשמע קולו, קול שלא התרגל לשמוע מפני שזה לא דיבר הרבה. "היי, זה דילן," הוא הציג את עצמו, מפני שידע שבטח אין לו את מספרו. "הוו, ד..דילן?" גמגם קייל בתשובה. נדמה שהוא נבהל. "תקשיב… בוא נדבר על הכל," אמר דילן. "רוצה להיפגש בעוד שעה ליד שערי בית הספר?" הציע. "כן, כמובן," מלמל זה והשיחה נותקה.

כן, כמה נהדר זה היה אם הגרסא הזו, הגרסא הכי מועדפת מבין אלו שפיתח קייל בראשו-תגובתו של דילן בעקבות קריאת הפתק, הייתה אמיתית. הוא קיווה לכך בכל ליבו, עדיין מחזיק את הפתק, מסתכל על דילן מתרחק עם חבריו. על דילן, המקובל עם החיוך היפה. ואז הוא חשב על עצמו, הפסימי, המתובדד והמוזר. כל כך הרבה סיבות לכך שכל זה לא ייקרה. הוא קמץ את ידו, הופך את הפתק לגוש קטן ומקומט, וזרק אותו לפך. יש יותר מידי סיבות לכך שלא ייתן את הפתק. אך יש אחת הגדולה מהן, זו שבאמת מונעת ממנו מלעשות את הצעד הגדול הזה.
הוא פשוט ביישן מדי.