בחור משונה

מחצלת העשויה בדוגמת שתי וערב פרוסה על פני העשב המוריק, ציפורים מציצות והאגם הפשיר אחרי חורף ארוך ורק פיסות קרח בודדות נשארו בו. אני ישובה על המחצלת ברחתי ממרוץ החיים המטורף לזמן מה, להתמכר שוב לשקט הזה להתמוגג מהפסטורליות של פנינת טבע שמקיפה אותי. ידי עוטפות את בקבוק הבירה שאינו קר כבר ולוגמת שלוק נוסף מהמשקה. אני קמה ונוגעת בקצה אצבעי באגם, המים קרירים למדי אך מבלי לתכנן מראש אני פושטת מעלי את בגדי ונשארת עם תחתונים ובחזיית התחרה שלי וקופצת למים, לרגע אני משתנקת לנוכח קרירותם של המים אך אט אט מתרגלת אליהם וחגה במים מעגלים מעגלים מתיזה טיפות מים לכל עבר, נהנית שוב מהמים אחרי חורף ארוך שלא היה באפשרותי לטבול במימיו הצלולים עקב הקור שגרם לאגם לקפוא.
פסיעות נשמעות מכיוון העצים ודמות נגלת מבעד לסבך העצים. אני נעצרת במהירות מריקודי לבל יחשוב ששפיותי אבדה לי ובוחנת אותו: הוא גבוהה, שיערו אשר בצבע הנחושת מגיעה לו עד כתפיו ואסוף לקוקו על עורפו, עינו אפורות כמו עננים בלב סערה, ולבושו משונה כאילו יצא מתוך אגדה עתיקה או לחלופין שכח שפורים יחול רק בעוד כמה חודשיים. על חולצתו הכחולה והמכופתרת נקשרה גלימה אדומה כדם שעטורי כוכבי כסף מעטרים אותה, ומגפים חומים וגבוהים תחובים למכנסים בצבע קאמל, אך אני מבחינה שקצת מתחת לברכו הימנית המכנסים קרועים וחור אשר דם ניגר ממנו מטפטף במורד המכנסיים פעור לרווחה. בחילה מטפסת בגרוני למראה זה, מעולם לא הצלחתי להתמודד עם מראה דם אפילו בבדיקות דם שערכתי לעתים הסטתי את מבטי.
הבחור דידה אלי אך בקושי, גורר את רגלו וקורס על העשב שליד המחצלת, ונאנק. במהירות אני יוצאת מהמים עוטפת עצמי במגבת שזרוקה על פני המחצלת וניגשת אליו דוחה הלאה ממני את הדחף להקיא או גרוע מכך להתעלף.
במהירות אני חושבת מה עלי עשות ואיך להגיש עזרה בצורה היעילה ביותר.
הוא קורע את בד המכנסיים אשר כרוך סביב הרגל הפצועה ומילל בכאב, כעת אני רואה את הפצע, הוא יותר גדול מכפי שחשבתי
"אחח… הוא נאנק "עלמתי הויאלי נא להוציא את נאד המים המצוי בתרמילי?" ובקושי רב מצביע על תרמיל שעל גבו. אני מורידה את התרמיל מגבו מצייתת לו ומפשפשת אחר אותו הנאד המדובר. אני מוציאה משהו שנראה כמו שק העשוי מעור ומנחשת שזה הנאד.
סוף סוף שיעורי תנך הועילו במשהו. תהיתי מדוע אין לו בקבוק מים מפלסטיק, רגיל כמו כל אדם במאה עשרים ואחת, מדוע על גבו כרוכה גלימה ומדוע הוא מדבר בשייקספירית אך היה לי דבר יותר חשוב לעשות מלתהות לגבי רמת השפיות של הבחור השרוע על העשב לכן קרבתי אליו בשנית ושפכתי מעט מים על הפצע בזהירות לבל אכאיב יתר על המידה.
הוא נושך את שפתיו כאשר ניקיתי בזהירות את הפצע על ידי פיסת המכנסיים שאינה מלוכלכת בדם.
"הו רב תודות לך עלמתי, האם אוכל לבקש ממך עוד בקשה אחת?".
"כן…"
"בתרמילי יש בנוסף גם פיסת פשתן תואילי ברוב טובך לחבוש לי הפצע, או לחלופין לסייע לי בחבישה?"
במקום תשובה אני תרה אחרי פיסת הפשתן. בתרמילו נמצאים עוד דברים משונים כמו נוצה דיו, וקסת, אני מניחה לפחות שקוראים לזה כך. לבסוף אני מוצאת את פיסת הפשתן ותוהה שוב מדוע אין לו תחבושת רגילה, לבנה אך דוחקת את התהיות לאחריי זה אם בכלל.
אני כורכת את רצועת הפשתן סביב הפצע וקושרת היטב ומתיישבת לידו.
"רב תודות לך עלמתי" ונושק לכף ידי , אני מופתעת מעט מהמחווה אך שותקת.
"הרגל בסדר?" אני שואלת מודאגת מעט משלום הרגל של זר שזה עתה הכרתי.
"בטוחני שרגלי תהיה בסדר, במידה ופצע זה אינו יעבור ארקח מיני עשבי מרפא למישחה ואמרח אותה על הפצע".
ככל הנראה האדם הזה אכן ברח מאשפוז בכפייה, כי נראה שראשו לא צלול וחד במיוחד.
"אהה.. אני אווה" אני מציגה את עצמי.
"אנדרו".
לפתע מגבו צומחות להן זוג כנפיים זהובות, וגדולות. אני משפשפת את עיני לראות האם אכן הכנפיים אמיתות ולא הזיתי והכנפיים עדין על גבו. במהירות בה הן צמחו הן חזרו לגבו.

"סלחי לי הן לפעמיים צומחות בזמנים שהן אינן צריכות כלל לצמוח, כאילו יש להן חיים משלהן" מסביר כאילו כנפיים על הגב הן דבר שבשגרה, ומשהו כבר מתחיל להיות חשוד ומוזר. אני מתנערת מתדהמתי הרבה לנוכח זוג הכנפיים שרק לפני רגע היו על גבו.
"עלי ללכת, המשתה שמבשר על בואו של הקיץ יחל בעוד דקות ספורות" וקם בקושי לוחש מילים אחדות שאיני מבינה, וכדור בדולח בגדול בינוני נברא בין כפות ידיו, והילה זוהרת כחולה ומנצנצת עוטפת את אנדרו, הוא לוחש מילים נוספות ובין רגע הוא מתנדף.