בוכה צוחק בוכה.

אלי-
הולכת בשביל האבנים הצר, אל עבר הבית…הצריף הזה, מה שזה לא יהיה. דורכת על כל העשבים היבשים. חוצה את הגינה המוזנחת למראה, מעיפה הצידה את הכיסא פלסטיק השבור שחוסם את הדלת- כמה פעמים כבר אמרתי לו להעיף לפח את הכיסא הזה?!.
פותחת את הדלת, מוזר, הדלת לא נעולה, וכך הבית חשוך…"הלו…אתה פה?". שקט.
בבת אחת ריח נוראי עולה לי לתוך האף, ואינסטינקט של הקאה לפה. ישר שולחת יד בחושך לפתוח את החלון החלוד הזה מעל הכיור שייכנס אוויר. מדליקה את האור ורואה מול העיניים שלי, בלאגן. אבל לא זה לא בלאגן רגיל- זה כאוס. הבלנדר בתוך הכיור, כולל החוט חשמל, חולצה זרוקה מתחת לשיש, בצל חתוך ומעוך על הרצפה, וקרטון חלב שפוך על כל השיש, התייבש כבר, ומריח כאילו זה ככה כבר שבוע. "מה זה??… אתה פה?!?!, מה קורה פה?". למה הוא לא עונה לי??. אני פתאום שומעת קול מוזר מחדר השינה, אני רצה לשם, ואז פתאום נעצרת לפני הדלת. קופאת, לא מצליחה לזוז. לוקח לי חצי דקה שנראית כמו שעתיים. מתקדמת עוד חצי צעד ופותחת את הדלת של חדר השינה. מתחילה לשמוע את קולות בכי, מעין מלמול מוזר. אבל בעיקר בכי. בכי עייף, כאילו הוא כבר בוכה שעות ואין לו כוח לבכות עוד. ואז אני רואה אותו שוכב על הרצפה, ליד המיטה. כל ה120 קילו שלו מקופלים ככדור קטן. בוכה. הוא לא מרים את המבט אליי שאני פותחת את הדלת. "אבא?".
ומה אני אמורה לעשות עכשיו לעזאזל?. פאק.

ירון-
הכניסה לאגף בריאות הנפש "הלל יפה" שבחדרה נמצאת בחלקו האחורי של בית החולים, הבניין הצמוד לו הוא אגף היולדות , מידי פעם נשמעות צווחות כאב מחדרי הלידה ולאחריהן אנחות רווחה וצעקות שמחה, האנשים באגף לבריאות הנפש מתעטפים בשתיקתם, מתכנסים בעצמם ובעישון סיגריותיהם, היה זה ריח העשן שהעיר אותי , אני שונא סיגריות , התעוררתי בחדר צר עם תקרה גבוהה במיטה רחבה על גלגלים, המיטה עמדה ליד החלון , בחוץ ירד גשם , החלון היה פתוח למחצה ולמרות שטיפות גשם נפלו על ראשי הקרח לא הצלחתי להתרומם ולסגור את החלון, במקום זאת זחלתי לחלקה האחורי של המיטה ושם התכרבלתי, עד כמה שגבר שעבר את גיל ה55 הדומה במבנה גופו למתאבק סומו יכול בכלל להתכרבל , הגשם המשיך ליפול שלולות קטנה נוצרה במרכז המיטה הבנתי שאם לא אעשה מעשה אני כנראה אטבע כאן במיטתי ,התרוממתי על ברכיי ובתנועת גמלוניות ומהוססות הצלחתי לסגור את החלון ,כשסיימתי את המעשה ההרואי הזה נשענתי על הקיר בבגדי הרטובים ואני מתנשם ומתנשף כאילו מי יודע מה …הפעולה עצמה סחטה ממני את כול כוחותיי התחלתי לגהק וגראפצים עלו מבטני הלסתות כאבו לי כאילו מישהו הלם בי בכוח כפות ידי רתחו וכפות רגלי הרגישו לי כאילו הן שבורות , והמדהים ביותר היה שמכולל הכאבים הללו נפל עלי מהרגע להרגע , בעודי מנסה להבין מה קרה לי נכנס שותפי לחדר עיסא מג'יסר א זארקא שסיים את תפילת הבוקר ועסק בגלגול שטיחון התפילה שלו , אחריו הופיע גיורא מהמושב בצפון ששב אף הוא מתפילת הבוקר שלו בבית הכנסת של בית החולים שני הגברים הניחו ללא אומר את צורכי הדת שלהם זה לצד זה באותה ארונית ,"דו קיום בבית משוגעים" מלמלתי " כן זה באמת דו קיום יא אחי " פנה אלי עיסא גבר כבן 65 פניו מחוטטים שפמו-לבן צהוב שיניו גדולות וצהובות לובש עבאיה בצבע תכלת "רק שלא קוראים לנו כאן משוגעים – הם לא אוהבים את זה הם קוראים לנו "מטופלים" או "דיירים" או כל מיני שמות שיגרמו לנו להרגיש פחות משוגעים…" גיורא מהצפון הניד בראשו מסכים את קביעותיו של עיסא , באותו רק התפרץ סרגיי לחדר כולו נוטף זיעה, הוא חזר מריצת הבוקר שלו, גבר כבן שלושים בריון שרירי לובש גופייה שחורה מקריח וחייכן אני המשכתי לשכב על המיטה ללא ניע , מבולבל לחלוטין זוכר רק קטעים קצרצרים מהיומיים שעברו עלי .
"יאללה תתארגן תיכף באה האחות היא מזיינת במוח למי שעוד במיטה " מסביר לי סרגיי תוך שהוא מתפשט במרכז החדר ומכין את עצמו לצאת למקלחת שבמסדרון הוא לא טורח להסתיר את גופו החסון, את הזין הבלתי נימול שלו ואת כתובות הקעקע המכסות את גופו מהמסד עד הטפחות המסמנות אותו כגנגסטר רוסי מהדור הישן הוא יוצא מהחדר המגבת על כתפו ממבושיו תלויים חופשיים באוויר לכול מי שיטרח להביט , " אל תדאג, כאן זה בית משוגעים אף אחד לא מתרגש" עונה לי גיורא לשאלתי שלא נשאלה.
מה אני עושה כאן? איך לעזאזל מצאתי את עצמי בבית משוגעים , אני מנסה להיזכר אבל לא מצליח, ריח חריף של קיא ושתן עולה באפי אני מביט לצידי שקית ניילון ובה בגדי המלוכלכים ,נזכר בפניה המודאגים של תמי היפה עד לכאב כשהיא גוחנת מעלי ואומרת לי :"עכשיו ירון, מיד כרגע אנחנו יוצאים מפה לבית החולים …" אני נזכר בתמי משוחחת ברוגז רב עם כמה אנשים , היא פונה אלי ושואלת בטון מאשים " תגיד לי אף אחד לא שם לב אני לא מבינה מה הולך פה איתך?… שאלת אישומה נותרה תלויה באוויר , לא עניתי רק בהיתי מבעד לחלון המכונית בעוד אנחנו מתקרבים לבית החולים , בהגיענו תמי תמכה בי בצאתי מהמכונית " את אישה אסרטיבית מידי " אמרתי לה תוך שאני מניח את זרועי על כתפה " אסרטיבית שמאסרטיבית אם לא נגיע עוד רגע לכניסה לאגף אני נופלת פה מתה מהמשקל שלך" עונה לי תמי ושנינו מגחכים , למה זה לקח כול כך הרבה זמן ? איך זה שאני מגיע לאגף לבריאות הנפש בכזה איחור למה אחרים לא ראו את מה שתמי ראתה יומיים אחרי שחזרה משליחות של חמש שנים באירופה?
קול נשי חזק עם מבטא רוסי כבד העיר אותי משרעפי האחות מכניסה את ראשה לחדר ומודיעה:" לא לשכוח, כאן לא לובשים פיג'מות כולכם חייבים להתלבש אתם לא חולים אל תסתובבו לי בפיג'מות או חלוקים – קדימה להתקלח להתגלח ולהתלבש ארוחת בוקר בעוד חצי שעה…" How the fuck did I get here? אני שואל את עצמי שוב תוך שאני יורד בהיסוס מהמיטה הגבוהה .
הבריון הרוסי מביט בי , ומחייך ארבעת שיניו הקדמיות עשיות זהב, יש לו חיוך סימפטי " אתה נאחויי במצב יותר טוב מאתמול כן ? בלאאט ?" הוא שואל אותי אני מניד בראשי "הבת שלך הייתה כאן אתמול בלילה כשקיבלת כדורי שינה היא השאירה לך שקית, שמה, בארונית שלך" אומר לי עיסא ומצביע לכיוון הארונית, אני יורד מהמיטה יחף כול צעד נדמה לי שאני דורך על גחלים לוחשות , אני מוציא שקית פלסטיק גדולה של "הוניגמאן" מהארונית ומוצא בה כמה תחתונים חדשים חולצות טריקו גרביים וזוג מכנסי טרנינג .
נזכרתי שלא מזמן (מתי היה זה לפני שבוע או אלפיים שנה ?)יצאתי עם ביתי לסיבוב קניות ושמחנו מאד כשגילנו מקום בו יכולנו לקנות לי חולצות טריקו ולבנים במידה XXL.
התקלחתי וויתרתי על הגילוח לבשתי את הלבנים החדשים ואת חולצת הטריקו הכנסתי את עצמי למכנסי הטרנינג האפורים ושמחתי לגלות שביתי הפיקחית גם קנתה לי זוג נעלי "קרוקס" חדשים , סיימתי להתלבש צחצחתי את שיני והצטרפתי בצעדים כבדים לשולחנות האוכל הממוקמים בחלקו המערבי של אולם הקבלה , ה"מטופלות" מהחדרים הסמוכים טרם הגיעו , גיורא שהוא ה"לקוח" הוותיק ביותר מודיע לאחות ולנטיה :" אנחנו מוכנים לאכול" האחות , ממוצעת קומה ממושקפת וקפדנית מביטה בו ועונה " אתה אדון נכבד, תחכה בסבלנות עד שהגברות באות לאכול אז אני מגישה את הארוחה בוקר אני לא מגישה לכול אחד נפרד זה לא מסעדה פירסט קלאס ברור " גיורא מייד מוריד ראשו כילד שננזף עיסא עושה עצמו כלא שומע.
ואני מנסה להיזכר איפה כבר שמעתי את הדיאלוג הזה נשמע לי מוכר מאיפה שהוא , אני מתאמץ אבל לא מצליח להיזכר ברור לי ששמעתי כבר שיחה דומה לזאת אבל מתי זה היה ? מה היו הנסיבות? אינני מצליח להיזכר וזה מרגיז אותי , תמיד התגאיתי בעיני עצמי ובאוזני אחרים על זיכרוני המופלא וכרגע הכול נעלם , מעצבן לאללה.
רק עכשיו אני שם לב שבקצה החדר עומדת עגלה גדולה ועליה מגשים , העגלה מזכירה לי את עגלות האוכל של הקיבוץ, , ריחה של דייסת סולת נישא באוויר נזכרתי במקום הולדתי בעיניים עצומות כשריח הדייסה של בית המשוגעים עולה באפי ובאחת הועברתי לימים אחרים , ימים שבהם עוד לא הכרתי את ירון סבוראי הנוכחי אז עוד היה סיכוי שאהפוך להיות ירון סבוראי אחר " יש דייסה ?" אני שואל את עיסא הוא מחייך ועונה :" וואללה הכול פה כמו דייסה " אנחנו צוחקים, טוב לצחוק בבית המשוגעים .

אלי-
משקפיי ראייה קטנים, מעל העיניים החומות הגדולות. והם לא סתם חומות, יש להם פס כחול תכלת מסביב לחום. מעין צבע נדיר, שלא רואים הרבה. פנים עגולות. בנאדם עם נוכחות. שילוב של משקל עודף וכריזמה. לובש חולצה תכלת מכופתרת, מכנס כחול, ונעליים חומות. לבוש יפה, התגלח לקראת ההרצאה. מבושם, מקולח, ומוכן – Let the show begin. הוא עולה על הבמה, נעמד מאחורי הפודיום. הוא לא מבקש שקט, רק מחכה שנייה, שהקהל ישים לב שהוא עומד להתחיל. ואז אחרי כמה שניות הקהל משתתק. הוא נותן שנייה נוספת של שקט, להגביר את הדרמטיות והנוכחות שלו, ואז הוא מתחיל- "שמי ירון סבוראי. ואני הולך לספר לכם סיפור, שלחלקכם אולי ישמע כמו איזה תסריט הוליוודי, אבל הוא סיפור חיי… " הוא פוצח בהרצאה מרתקת של שעה ורבע בדיוק, הוא מכיר כל מילה, כל בדיחה, כל אתנחתא קומית ודרמטית בעל- פה. הוא תמיד אמר, שגם אם תעירו אותו באמצע הלילה הוא ידקלם את ההרצאה הזאת. הוא הופיע מול קהל של 15 ועד אולם של 300 אנשים. ותמיד, בכל פעם מחדש, הקהל שותק ומרותק לדמות הגדולה, המרתקת, ואולי לעיתים מוזרה על הבמה. ואז יש מחיאות כפיים רועמות, חלק מהאנשים לפעמים קמים על מהכיסא. מיד אחרי שיורד מהבמה, המון אנשים באים ולוחצים לו את היד, מספרים איזה סיפור אישי שמתחבר לסיפור שלו "סבא שלי ניצול שואה, אבא שלי מצא אוצר, ובלה בלה בלה." הוא מחייך בנימוס, לוחץ חזרה, דוחף את כרטיסי הביקור בכיס. "פנדה בואי ניסע, יש נסיעה ארוכה חזרה, צריך לזוז". אם הם רק היו יודעים, שאנחנו נוסעים לחדרה, בית חולים הלל יפה, המחלקה הפסיכיאטרית לבריאות הנפש.
ראיתי אותו עושה את ההרצאה הזאת עשרות פעמים. ותמיד הוא עולה לבמה להופעה. שחקן בהצגת יחיד. והפעם כל ההרצאה המחשבה היחידה שעברה לי בראש שוב ושוב, בואנה' הבנאדם גאון, שחקן, משוגע?. איך הוא מצליח לעלות ולתת את אותו השואו הזה שוב, בלי שישימו לב, שרק עשר דקות לפני היציאה מהמחלקה, הוא ישב בקבוצה, עם עוד 9 מטופלים שונים. גם בקבוצה הוא סיפר סיפור, בשונה מההרצאה לא תיאר את עלילותיו של ירון סבוראי- צייד הנאצים, סיפורים על תקן טין-טין או אינדיאנה ג'ונס המודרני. אלא סיפר בקבוצה, שפעם ראשונה שהוא לא נרדם בוכה לכרית אתמול בלילה מזה חודש כנראה בגלל הכדור החדש שדוקטור לנדא נתנה לו. וכולם מחאו כפיים, כאילו סיפר שהוא זכה באיזה פרס אוסקר מזוין. את האמת, על ההצגה שהוא העלה בהרצאה, הוא היה צריך לזכות באוסקר המזוין- שחקן השנה!.
AND THE OSCER GES TO–YARON SVORY
הדמות שלו, שמצוירת לי בראש, מעורבבת ומבולבלת, בדיוק כמו שהוא קיים על הבמה. בין הכריזמה שהוא מפגין, לבין הבכי הבלתי פוסק, בין הוילה בקיסריה לבין הצריף ברגבים, בין האוכל לבין ההקאות, בין ההערצה לבין הרחמים, מי הוא? הוא אבא שלי. הוא אבא שלי?. אני לא מתרגלת למה שקורה עכשיו. לא מצליחה להתרגל. אבל זה לא רק אני נכון? הרי מי מצליח להתרגל לראות את אבא שלו בוכה?, לא ידעתי שלאבות בכלל יש דמעות.

ירון-
אחרי ארוחת הבוקר הוזמנתי לשיחת היכרות עם הפסיכיאטרית האחראית עם הדוקטור אלא לנדא, תוך כדי הליכה במסדרון נזכרתי במה שהטריד אותי בשעת ארוחת הבוקר ,הדו-שיח שהתנהל בין גיורא המאושפז לבין האחות הקפדנית הזכיר לי ולא לטובה סצנה מתוך " קן הקוקייה" משום מה המחשבה על הסרט המבריק ההוא שבו מתוארים חייהם העלובים של חולי נפש הנמצאים תחת משטרה הדיקטטורי של אחות מרשעת ציער אותי עד בלי די , הסרט והספר בטח הפחידו דורות רבים של אנשים ובוודאי גרמו אי-צדק משווע לכול עולם הרפואה הנפשית, מבחינתי תוך כדי הליכה במסדרון אני לא חושב שנכנסתי לדקויות של הסרט והשלכותיו שמחתי רק שהצלחתי להיזכר בסיטואציה ובמשפטים , הנה כבר הוכחה שאני חוזר למוטב , זכרוני המצוין שב אלי – הכול אם כך זמני – כול השהות הזאת כאן כול האירועים שהתחוללו בחיי בימים האחרונים הכול יסתדר תיכף ומייד…
התיישבתי על הספסל מול חדרה של הפסיכיאטרית דוקטור לנדא , חיכיתי שתזמין אותי פנימה. כעבור כמה דקות נפתחה הדלת, אישה נעימה בלונדינית עם עיניים חומות חכמות הזמינה אותי להיכנס. נכנסתי לחדר בגודל בינוני בחוץ הגשם פסק ושמש סתווית שטפה את החדר שקירותיו עמוסי מדפי ספרים וציורים בגדלים שונים שניכר בהם שרובם ככולם צוירו על ידי ציירים חובבים .
דוקטור לנדא הביטה בי ואז הביטה בתיק בעל ככריכת הקרטון החומה , חייכה אלי ואמרה " ירון אתה איש מעניין" אלהויייייים אוי לא רק לא המילה הזאת כמה נמאס לי לשמוע שאני ":מעניין" כול חיי הייתי fucking מעניין. החברות של ההיא – שהייתי- נשוי- לה חזרו ואמרו לה שבטח לא משעמם איתי אף פעם היא הרי נשואה לאיש מעניין, החברים, המכרים, הידידים, הרעים, המודעים וכל מי שפגש אותי ולו רק לרגע תמיד העירו : "וואוו איזה בן אדם מעניין אתה "מעניין איך? כמו קוף בגן החיות שמגרד את אשכיו ומביט חזרה בבני האדם , מעניין כמו להגיע לפרק האחרון בספר מתח? ,מעניין כמו לשמוע את השכנים מלמטה רבים ?
מעניין , איך בדיוק אני מ ע נ י י ן?
לא עניתי לדוקטור לנדא ניסיתי לחייך אבל החיוך היה מאולץ והיא מיד שאלה "פגעתי בך?" הנדתי את ראשי מצד לצד עיני מושפלות רציתי לדבר אבל לא יכולתי דמעות נגרו מעיני וגרוני נשתנק "ירון , אני מאד מצטערת …" כבר מגיל צעיר היה ברור לכולם שאני "קצת לא בסדר" על כמות ה"קצת " היו ויכוחים אבל על עצם העובדה שאני "לא בסדר" על כך הסכימו כולם.
הרמתי את עיני והסתכלתי בדוקטור לנדא בעיניה החומות ומבטה המודאג “תאמיני לי דוקטור את לא צריכה להצטער , אני מצטער, קיבינימט אני מצטער על כל כך הרבה דברים ובעיקר על העובדה שרק עכשיו, רק עכשיו הגעתי אליך , כוווס אמ אמ אממק היינו צריכים להיפגש לפני עשר או עשרים שנה מי יודע אולי כבר היום לא הייתי איש כל כך מעניין …!" המשכתי לבכות החזה כאב לי מרוב בכי רכנתי קדימה רציתי להקיא לא הצלחתי, פי התייבש וגרוני ניחר אין לי מושג כמה זמן עבר , הפסיכיאטרית הושיטה לי עוד ועוד ממחטות נייר , הפסקת צהריים בבניין והקול היחידי במסדרון היחידי הוא קול הבכי שלי , כשסיימתי לבכות שאלתי את דוקטור לנדא : "אז מה איתי ?"

אלי-
זה לא תמיד היה ככה, לא תמיד עצוב ומלנכולי. מה שכן, תמיד היה שונה. היינו משפחה שונה. אבא שתמיד בחו"ל בעבודה. ועל השאלה- במה אבא שלך עובד?- היה שתיקה, ואז הסבר צולע… והבנה- אין לי באמת מושג. אבל הוא לא בבית, הוא בחו"ל.
לא התגעגעתי אליו במיוחד שהוא בחו"ל- אולי מעצם העובדה שהוא היה מתקשר בין 20-40 פעם ביום. ואני לא אומרת את זה כי זה מספר מוגזם, זה כמות הפעמים שהטלפון היה מצלצל.
גם היום זה ממשיך. גם אם אני בעבודה, בלימודים, או סתם מסננת, אני אראה על צג הפלאפון שלי- 11 שיחות שלא נענו. ואז אנחנו מתחילים במעגל מרושע- אני לא עונה כי זה מעצבן אותי שהוא מתקשר כלכך הרבה פעמים, והוא לא מפסיק להתקשר כי אני לא עונה. אז אנחנו לא באמת מדברים. וכל אחד מאיתנו ממשיך אם ההרגלים שלו.
ירון
הדיבור לא עולם לא מצליח להשיג את קו המחשבות הכל כך מהיר וכול כך לא מאורגן שלמאזין אין שום יכולת להבין על מה לעזאזל אני מדבר, וחוסר ההבנה של האדם אליו אני פונה החולה יוצר אצלי מילכוד : "איך יכול להיות שהוא לא מבין על מה אני מדבר הדברים כול כך בהירים . טוב אסביר לו שוב" . ברגע שאני נכנס ,לאטרף, של המאניה אני לא מרוצה מהעולם שסביבי מהר מאד אני הופך למטרד ,משגע את כול אלו שסביבי מדבר , ממחזר , משכנע, מבלבל את המוח, בלי פסיק נקודות או תחביר הגיוני. רק רצף שצף של מילים מחשבות. עליות ומורדות שהטיפול היחידי בהן הוא בכדורים שגם הם אינם מחזיקים מעמד לאורך זמן וכול תקופה יש לחדש או לשנות את המינון או להחליף כדור, כי המחלה הבת זונה הזאת כמו יודעת שוב ושוב לתקוף ולפגוע בנפשי שגם כך הולכת ונקרעת אט לאט.
אני אשב עם מישהו ליד שולחן אוציא דף נייר חלק מכיסי ואכתוב כמה שורות על הדף, אציג ליושב מולי את הדף ואצהיר בכנות רבה " זהו עכשיו אני חייב לחשוב איזה צבע גרביים אני לובש בטקס חלוקת פרסי נובל" .
היושב מולי מבט בי בתדהמה :" מה " הוא שואל "על מה אתה מדבר?" אני מתעצבן חסר סבלנות "איך אתה לא מבין, מה קשה כל כך להבין?" ואז בשצף קצף שהולך ומתגבר אני מסביר לו איך שלוש שורות הכתב על הדף יביאו לי את ה'נובל', מבחינתי כבר סיימתי לכתוב את הספר, ערכו לי אותו ,מצאתי סוכן ספרותי , הוא הביא את הספר לכמה חברות הוצאה לאור, נערכה מכירה פומבית. ועוד אני יושב, באמצע בית ארומה, עם דף ועט, וחצי משפט משורבט בג'יבריש על הדף.

אלי-
הייתי אמורה ללכת לאסוף אותו, ולנסוע לים. שנים לא היינו בים ביחד. כבר לבשתי את הבגד ים, נכנסתי לאוטו, התקשרתי רק לוודא שהוא מוכן, למרות שאני מכירה אותו כלכך טוב הוא כבר שעתיים וחצי מוכן ומחכה. "אבא אני בדרך אלייך". ואז אני שומעת מלמול כבד לשון, לא מבינה מילה. "אלללמיללל…". אני מזהה את הדיבור הכבד, תחת השפעת כדורי השינה, אבל בוקר, למה הוא נשמע ככה??? "אבא מה?? אני לא מבינה מה אתה אומר". עוד מילמול ארוך ומוזר… הבנתי רק שתי מילים "בית-חולים". בית חולים???? מה?. מיהרתי ועשיתי פניית פרסה, ונסעתי לבית החולים. שוב. אחרי ריצה משוגעת למחלקה הידועה, ואני רואה שהוא לא שם, רצה בין כמה מחלקות. עד שאני רואה…. אבא שלי יושב, עם חולצה מוכתמת מאוכל, ומכנס מוזר שקצר עליו ברגליים, גרביים לא תואמות. הוא יושב על כיסא, באמצע המסדרון. עיינים עצומות והוא מלמל לעצמו, מזמזם. מזמזם את השיר- בוקסר של סיימון וגרפונקל. ידיים משולבות על הבטן הגדולה, תיק גב על גבו, שעליו הוא נשען, ועל הפנים שלו יש לו חיוך. ממש חיוך. שילוב ממש מוזר של אושר ולכלוך. כאילו היה ניתן לראות עליו את המאנייה והדיפרסייה יחד. אני מתקרבת לאט, נוגעת לו בכתף, לא להבהיל אותו, הוא ניראה שקוע ונהנה. לרגע. ואז הוא פותח את העיינים וניראה כאילו ציפה לראות אותי. חיכה לי. העיינים החומות עם הפס הכחול ניראות אדומות מתמיד. "את לא מבינה, כל העכבישים מסביב ניראים פתאום פחות מפחידים…קטנים, מצחיקים כאלה". והוא מצביע לי על הקיר, אבל אין שם עכבישים, גם לא עכביש אחד. ואני מתחילה לבכות, הפעם אני בוכה. ואני לא מצליחה להפסיק. הוא מסתכל עליי לשנייה. ואז עוצם את עייניו, וחוזר לזמזם את השיר שלו.
"זה מנת יתר". דוקטור לנדא אמרה. אמרה את זה בטון כלכך רגוע. הטון היה כלכך רגוע, שזה עצבן אותי. רציתי לזרוק עליה את את המחשב המזוין שלה שהיא לא מרימה ממנו את העיינים. "מנת יתר לא מכוונת" היא ממשיכה ואומרת. מה זה אומר לעזאזל?. מה זה מנת יתר לא מכוונת?. "הוא לא ניסה להתאבד… כניראה, הוא כניראה טעה בכדורים, ולקח כמה יותר מיידי מה שהוביל לההזיות ולחוסר חיבור למציאות כרגע, זה בסדר, זה יעבור עוד כמה שעות, שטויות“. שטויות.
אני צריכה להסתפק בהסבר הזה, שאבא לי יושב בהזיות, מקשקש לי דיבורים על עכבישים, בלע המון כדורים, ערבב אותם אכל לעס שתה אותם. ואני אמורה לקבל את זה, שהוא כניראה לא ניסה להתאבד. כניראה.

ירון-
השיחות אם הבת שלי משתנות. לפי המצב רוח שלה. לפעמים קצרות ועצבניות, ולפעמים ארוכות ונעימות. היא קובעת, לפי המצב רוח שלה. אני מנסה להיות חבר, כמו שהיא אם האמא שלה. אבל היא…. היא בשלה. לפעמים קצרה ועצבנית, לפעמים ארוכה ונעימה. אבל היא תמיד מגיעה לבית חולים, היא תמיד מגיעה עם שקית של אוכל, ממתקים. ואני יודע, שגם אם היא קצרה ועצבנית היום, היא לא מפסיקה לטפל. כזאת היא. היא תמיד תטפל בי. הלוואי והייתי יכול לטפל בה. הייתי מסביר לה שצריך יותר סבלנות בחיים, ומסביר לה שתאהב את עצמה יותר, שתפסיק לכעוס, כי זה המצב, ולא נוכל להילחם בזה. הייתי מסביר לה איך להיות יותר ותרנית ואוהבת. ולא תמיד צריכה להילחם. אבל היא לא מקשיבה לי. מה אני בסך הכל בשבילה, מישהו שפעם היה אבא, והיום?…. היום חולה מאניה דיפרסיה.
אלי
אף פעם לא שמעתי אותה אומרת- אני אוהבת אותך. בסביבות כיתה י' אני זוכרת שישבתי במטבח, ואבא במקרה היה בבית בין המסעות שלו. והוא אמר לה- אני אוהב אותך. היא שתקה. ובאותה הפעם שמתי לב לשתיקה שלה. שתיקה רועמת. מביכה. היא אף פעם לא אמרה לו שהיא אוהבת אותו בחזרה.
ירון
היא הזמינה את כולנו לסלון, דיברה בטון רגיל , התאספנו מקצוות הבית השונים , התיישבנו השעה שעת אחר הצהריים נעימה שקטה , הבכור הגיע מרוכז בעצמו כרגיל התיישב על כיסא ובהה קדימה , הצעיר חזר ממשחק כדורגל כולו שטוף זיעה עצבני וחסר מנוחה כשביתי התיישבה לידי על הספה שמתי לב לעובדה שעיניה אדומות , מוזר , האישה חיככה בגרונה ואז בלי היסוס הרימה את התותח כיוונה אותו לעברי ולחצה על ההדק תוך כדי לחישה : "אנחנו מתגרשים" . ניסיתי לומר מילה אחת :" למה?" אבל לא הספקתי , הפגז כבר פגע בי . ”גם עם אללה ירד מהשמיים וישב איתנו פה, לא יצליח לשכנע אותי אחרת- אנחנו מתגרשים“
מסתבר שהילדים כבר ידעו, וחברותיה כבר ידעו, החבר'ה במכולת ובמספרה ובמוסך ידעו, האיש שמטפל בבריכת הדגים ובבית הענק שבניתי לנו בקיסריה ידע , הידידות מהחוג לציור והמכרות מהשכונה כולן ידעו רק אני לא ידעתי , הפגז וההכרה בעובדה שאני האחרון לדעת פגעו בי ממש באותו חלקיק שנייה כשהפגז פיצח לי את הגולגולת וריסק לי את המוח תוך כדי הנפילה לרצפה כדור הארץ הפסיק להסתובב על צירו , הדבר האחרון שראיתי היו פניה של האישה, אישה יפה. כמה רוגז וכמה עצב ראיתי בשנייה האחרונה של חיי .

אלי-
היינו מחכים בכיליון עיינים לבקרים שבהם היה חוזר מחו"ל, מחבקים ומנשקים אותו במהרה ורצים למזוודות. מתנות מפצות על הזמן שלא היה בבית. ככל שהזמן שהיה נעדר היה ארוך יותר, כך המזוודות היו מלאות יותר. בדיעבד הבנתי, שהמזוודות היו מלאות בסמנים של מאניה דיפרסיה, הדיכאון והטירוף היו מתבטאים ביזבוז כסף כפייתי ואולי רק חלקו קטן של הרגשת אשם על ההיעלמות האורכה מהבית. ואני הייתי שמחה, לשעה, שעה וחצי על הבגדים והנעליים והקרמים החדשים, משחקי וידיאו, מגזינים, ממתקים, חולצה, סרט דיוידי. והייתי אוספת את השלל בהתלהבות. וזה היה עובר לי. היה שמחה, שמחה קצרה שמחה מדומה.

חלק מטקס החזרה שלו הביתה היינו חוגגים. ארוחות ענקיות בשבת בערב בחצר. מזמינים המון אנשים. שכל האנשים יראו כמה טוב לנו בחיים. אני ואמא היינו מבשלות סירים לגדודים, ועורכות את השולחן התכלת שיכול להכיל לפחות 30 אנשים, מניחות עליו מפה לבנה וכלי הגשה יפים. ברקע היה מתנגן ג'יפסי קינגס. אבא שר את השירים כאילו דובר ספרדית, הוא היה לפעמים רוקד, מרקיד את כולנו. אם כל הגודל שלו, הוא יודע לזוז.. היינו חוגגים. חוגגים את המשפחה, חוגגים את החיים. החגיגות של שבת היו הפיצוי על הזמן של שנעדר. הוא היה חוגג איתנו, בשביל להשכיח את החודשים הרחוקים. לכפר על הגעגוע. הגעגוע שלו או שלנו, אנחנו לא באמת יודעים.

ירון-
איתי, בן דוד של החבר שלי שלומי הסכים לתת לי מחסה , מקום לגור בו עד שאתאושש ואמצא כיוון לחיי הוא הזהיר אותי לא לצפות להרבה מכיוון שהדירה האמורה נמצאת בשכונה הגרועה ביותר באור – עקיבא בבלוק הגרוע ביותר בשכונה הגרועה ביותר באור עקיבא. וחוץ מזה הכניסה של הדירה הזאת נחשבת לכניסה הגרועה ביותר בבלוק – מעלי תגור משפחת עבריינים שאבי המשפחה יושב בכלא על שתי מעשי רצח, בקומה מעליו מתגורר סוחר סמים שנמצא במאסר בית ואסור לו לצאת במשך שנתיים הוא מסתובב כשקולר חשמלי מחובר לרגלו ובנוסף לכול הבשורות הללו המיקום של הבלוק הוא קרוב לכביש הפנימי של אור עקיבא כך שסוחרי הסמים יושבים ומוכרים את מרכולתם ישר ממש מתחת לחלון הדירה, מעבר לכביש, אולי אפילו אפשר לראות מחדר השינה, הוילה בקיסריה. ”אבל חוץ מזה הכול בסדר" הוסיף איתי בן דודו של שלומי תוך שהוא נותן לי את המפתח לדירה , התחלתי להסביר לו שבעבר הייתי בלש ביחידה המרכזית ו…איתי קטע את דברי ואמר לי שבאמת הוא שמח לתת לי את הדירה ולא כול כך חשוב מה הייתי ומה עשיתי כרגע זה מה יש .
"צודק הבחור הצעיר" אמרתי לעצמי , היציאה שלי מקיסריה עם ארגז העץ שלי וכמה מזוודות בלי שקל על התחת לא השאירו לי ממילא הרבה אופציות למגורים , הסכמנו שאני אחזיר את הדירה למצבה הקודם והוא לא יגבה ממני שכר דירה, דיל לא רע בהתחשב בעובדה שכל שהיה עלי לעשות הוא לשפוך ג'ריקן סולר על הדירה ולהצית גפרור, קשה בכלל לתאר איך נראתה דירה מספר 13 בבנין 803 שבשכונת שז"ר באור עקיבא. הסתבר לי שבדירה שאליה נכנסתי גרה לפני משפחה קווקאזית שבשלב מסוים של שהותה החליטה שלא לשלם יותר שכר דירה – כאשר איתי בא לנסות לגבות את שכר הדירה חטף מכות כשבאו מההוצאה לפועל להעיף אותם חטפו מכות מסתבר שהמשפחה כבר רכשה לעצמה בית קטן עם גינה באשדוד והם החליטו להישאר בבית עוד כמה חודשים עד "שיתארגנו" אבל תשלום שכר דירה נראה להם כרעיון לא מוצלח.

ואכן ביום שבו נכנסתי לדירה חשתי פיק בירכיים, המקום נראה כאילו נרצחו שם כמה אנשים , ואני עומד באמצע הסלון שגודלו כגודל השירותים בביתי שבקיסריה עומד שם ובוכה , חלק נכבד מחיי מהרגע בו נשברו חיי אני מבלה בבכי אין ספק שהנשמה זקוקה לבכי אבל כמויות הבכי של הסובל ממאניה – דפשרסיה כמוני הן מאד מאד מוגזמות וגם בעייתיות כי פשוט נמאס כבר לבכות .
אני בוכה על עצמי , בוכה על חיי בוכה על טעויותיי ובוכה כי אין לי ברירה אלא לעבור לחור מהגיהינום הזה באור עקיבא . בוכה. ועוד קצת. בוכה.

בחוץ גשם זלעפות, החלון לא נסגר עד הסוף, הנחתי את המזרון שלי על הרצפה התכסיתי בשק שינה ונרדמתי
כמעט מייד בבוקר קמתי מלא עזוז החלטתי שהיום יום חדש ואני מתחיל את השלב הבא של חיי בלי מרירות ובעיקר בלי רחמים עצמיים. אני ניגש למקלחת פותח שאת המים החמים ו…. המים קפואים, אני מסתכל על הנורה האדומה שדולקת מחוץ למקלחת היא אכן דולקת , מוזר הרי אתמול שילמתי את השקלים האחרונים שלי כדי ששני חבר'לאך מאור עקיבא יעלו יתקינו לי דוד- שמש, חדש ירקרק גדול, אני מטפס לגג – פותח את הפתח החלוד ומציץ לגג-ולא רואה את הדוד. לא רואה אף דוד. לרגע אני חושב שאולי אני טועה אולי אני בכלל משקיף על גג אחר – אבל אני מסתכל היטב ומתברר לי שאכן אני על הגג של הכניסה של הבלוק שלי – what the fuck ? אין דוד שמש ירקרק ?. התחלתי לצחוק, צחוק של מושגע…. ואחרי כמה שניות בודדות, כמובן שהצחוק הפך לבכי, בכי מר. וחשבתי לעצמי, אולי אפילו אמרתי בקול רם- welcome to your new life.

אלי-
אני מדברת עם אחי הגדול בסקייפ. השיחה החצי-שנתית. הוא לא טורח הרבה לענות לסקייפ או למיילים או לכל סוג תקשורת. ואחרי שהאדון הועיל בטובו לענות הוא מעז להטיח בי את השאלה "למה אבא לא יוצא לעבוד". הוא כניראה רחוק מרחק רב מן המציאות, מהצד השני של הכדור אבא שלנו ניראה לו נורמלי לחלוטיו, ואולי הוא קצת מתבכיין. אני אפילו לא יודעת איך להתחיל להסביר לו שאיך שהוא עזב את אבא שלו, לפני 7 שנים, שהוא טס לחייו החדשים, הם לא דומים ואפילו לא מזכירים את אבא שלו היום. שאבא שלו לא מחייך יותר, ולא צוחק, ויש לו כאבים ברגליים בידיים ובראש, כניראה כאבים פיסכוסומאטים. כי לא מוצאים כבר חודשים את מקור הכאבים. הוא לא יכול לעבוד בשום עובדה כי הוא לא מצליח להתעורר בבוקר, או אפילו לצאת מהמיטה. הוא ער עד שעות מאוחרות וכותב ספר הזוי על המחשב בשעות המאנייה הקשות, הוא מצלצל לאנשים בשעות מוזרות לשתף את כל המחשבות שלו, הוא רוקן את הבית יום אחד באחד ההתקפים שלו וכרגע הוא ישן על מזרון יחיד חצי מהגודל שלו, סתם כי הוא החליט שהריהוט בבית הוא חלק מהדיכאון שלו, הוא היה מאופשז 5 פעמים, ובפעם האחרונה רצו לטפל בו בשוקים חשמליים לרקות של המוח, אין לו כסף לשלם לאמא מזונות, פאק אפילו אין לו כסף לשלם משהו. הוא השמין עוד 15 קילו, גידל זקן ארוך, הקירח עוד יותר, נפל, נחבט, התרסק התאושש ונפל שוב.
"אתה צודק אנושי, אני אגיד לו שיפסיק לבכות, שיצא לחפש עבודה יום ראשון….“
אני מנתקת את השיחה. ובוכה. וגם צוחקת. בוכה וצוחקת.