בודדים

חלק מהבעיות אצלנו, בני האנוש שחיים על כדור הארץ הזה. זה שאנחנו טורחים מידי להאמין באנשים שיהיו שם תמיד במקום פשוט להתמודד עם הלבד ולא לפחד ממנו. ואז, משום מקום, ברוב חוצפתם, הם עוזבים! שמעתם את זה? הם עוזבים! ואז אנחנו, בני האנוש שחיים על כדור הארץ הזה, נשברים לרסיסים ונהיים דרמטים לחלוטין! פתאום הפיד שלנו מלא במשפטי אהבה שבורי לב שאמרו אנשים חכמים ומשכילים יותר אלפי שנים לפני שנולדנו. ואנחנו מקבלים על זה אלפי לייקים! וההזדהות! אוה, ההזדהות. פתאום עשרות תגובות של 'אני פה, אהבה שלייי!" 'אח שלי הכל בסדר? דבר איתי" ועוד כהנה וכהנה.
ואני שואלת, בשביל מה?
אתה, הרי, מתחילת דרכך, לבד.
אתה נולד, וכולם סביבך אוהבים ודואגים כי כוסאמק, אתה תינוק בן יומו ואתה מקסים ושמנמני ומי לא רוצה חיית מחמד כזו נכון? אז מתייחסים אליך בגלל סיבה שתלויה בדבר.
ואז אתה גדל. ואתה כבר פחות ופחות חמוד מיום ליום, והסיבה נגמרת. ואז מגיע יום שההורים שלך רק מחכים שתלך לגן כדי שיהיה להם איזה זמן לקוויקי עלוב לפני שהם ילכו לעבודות שלהם וישאירו אותך רעב אחרי צהריים. או שיכינו לך אוכל, שאתה תצטרך לחמם כי כוסאמק הם עובדים. ועזוב, גם אם הם מכינים לך אוכל חצי שעה לפני שהגעת והם מזגו לך את האוכל ותקעו לך כף ביד כדי שתוכל לאכול, הם אחרי זה הולכים, ואז אתה שוב לבד.
אתה עובר לגיל הנעורים, הבגרות, או הבגרויות. תקרא לזה איך שאתה רוצה. כביכול, זה הזמן שבו אדם הכי נהנה נכון? בואו נסתכל על זה מזווית אחרת.
אתה קם בבוקר לקבוצה של אנשים שאת רובם אתה לא אוהב, ולובש בגדים מזעזעים כי זו האופנה, אתה צוחק מבדיחות רדודות ומתחיל עם בנות שכנראה יפנו לך עורף כי אגו זה שיק היום. אתה חוזר הביתה ונרדם על הספא וקם כנראה די מאוחר, שורף שעות מול מסך ואז נרדם שוב. ואז מגיע יום חמישי ואתה יוצא.
וכל זה? כדי שתוכל להגיד עוד 50 שנה לילדים שלך "איי איי, איזה ילדות הייתה לי… לכם, הדור הצעיר אין שום ילדות" בהתנשאות יתרה.
אוקיי. אז סיכמנו שגיל ההתבגרות זה לא מושא חלומותינו וגם בו, ברובו אתה לבד. נתקדם הלאה.
צבא.
כמה מוסרי, נכון?
בואו, בואו נדבר עליו קצת.
את מגיע ביום ראשון לטירונות עם תיק ענק והורים מקסימים, שגם הם לא תמיד שם. אץה מחייך חיוך ענק וקצת מסטול ממסיבת הגיוס שחגגת יום לפני. זהו. כאן מתחיל התפקיד שלך.
אתה משובץ למקום שאתה לא רוצה להיות בו וקורע תתחת על דברים שלא מעניינים אותך בשביל שבסוף כשתהרוג מחבל שיכול להרוג את ביבי ואישתו רק בעזרת השנאה שיוצאת לו מהעיניים, יתעללו בך 5 חודשים עד שתרצה למות. מי איתך במקום הזה? מי יודע איך זה להרגיש להרוג מישהו חי? כנראה המפקד שלך.
אממה? במקום לטפוח לך על השכם ולתת לך כוס מים להירגע, הוא דופק לך סתירה וצועק עליך "רוצח!" ללפני כל הפלוגה.
מקסים. גם פה אתה לבד.
אנ יכולה להמשיך לכתוב פה על כל חלק בחיים, איך בסופו של דבר יוצא שאנחנו לבד. אבל אני לא. כי זה נשמע קצת ממורמר וזה גם די מלאה.
אבל זה, בני אנוש. זה החיים.
אז אני אומרת? עזבו אתכם מזה. בואו נעשה סוויץ. מהיום אנחנו לבד ואין לנו שום בעיה עם זה. ואם יש מישהו שרוצה בחברתנו? מקסים. לא נגיד לו לא.
אממה? הפעם לפחות נדע מראש שהוא לא ישאר פה לנצח.

יום טוב אהובים.
או בודדים.