בדרך לאן שהוא

אנחנו יושבים מול המסילה,עומר ואני, סיימנו את היום באוניברסיטה והרכבת מאחרת, ככה הכריז הכרוז ממש לפני שניה.
חם היום, והאוויר מרגיש כאילו הוא ממש עומד במקום. נראה שאפילו לציפורים אין כוח לעוף בשמיים, הן דואות באיטיות, והכל נמתח כמו מסטיק, נמתח ונמתח, הדקות לא זזות, והכרוז שוב מכריז שהרכבת לתל אביב מתעכבת.
אני נאנח, מסתכל סביבי, כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה פרצופים, שורות שורות של אנשים, מחכים.
למה הם מחכים.
העיניים שלי נמשכות אל מסילת הרכבת, הברזלים חומים- שחורים, אני תוהה כמה לוהטים הם עכשיו, ואז אני תוהה כמה זה כואב כשרכבת דורסת אותך, ואם זה מוות מידי או מוות כזה ביסוריים שעד שהנשמה יוצאת מהגוף אתה לא מפסיק לקלל.
אני כמעט מגחך, אבל זה יראה מוזר, אז אני לא.
מוות.
מוות גורם לי לחשוב על כל הדברים שעדיין לא עשית.
אני מתחיל לחשוב על הבחורה שלא התחתנתי איתה, על הבית שעוד לא קניתי, גינת הירק שעוד לא טיפחתי, השעון שהבטחתי שתמיד אקנה לאבא שלי, ועל השיער שלי שתמיד רציתי לגזור כי נמאס שלי שהוא ככה ארוך.
מיד אחרי כל הדברים האלה, מגיע זרם נוסף של עוד מיליון ואחת דברים שעדיין לא עשיתי, ופתאום אני מרגיש חנוק.
הגרון שלי מתייבש, והאוויר נעשה קשה לנשימה, אני פותח את הנחיריים ומנסה לאלץ את האוויר להכניס פנימה, עמוק עמוק אל תוך הריאות אבל הוא מסרב לשתף איתי פעולה ונותר עומד בגרון שלי, ממש בקצה.
ופתאום, אני נזכר במישהי שפעם שאלה אותי אם אני מאושר ולא ידעתי מה לענות לה.
בזמנו, רציתי לענות לה שאני לא מאושר, וגם לא אומלל או משהו כזה- אבל לא ידעתי אם היא תבין, אז במקום פשוט שתקתי והנחתי לה לחשוב מה שהיא רוצה לחשוב.
והנה, שניה לפני שאני עומד למות בדמיון שלי, אני חושב על השאלה ההיא, ותוהה באיזה מצב אני הולך למות.
אני נבהל לרגע,מנסה להיפטר מהכבדות הזו שמתחילה להציף אותי ומהמוות המדומיין שלי.
השמיים בהירים למעלה, ואני מניח למחשבות שלי להמשיך לזרום.

אני חושב שאני מאושר, אני עונה לאותה בחורה בראש.
לפעמים אני ממש מצליח גם להרגיש את זה, אני מסביר. רק, אנשים גורמים לי לפעמים לחשוב שאני לא.

עומר לידי עוצם עיניים, הוא מבקש ממני להעיר אותו כשהרכבת מגיעה.
אני משחרר צליל קצר שמודיע ששמעתי אותו, וחוזר אל המחשבות שלי.

תשיג עבודה טובה, כדי שתהיה לך אישה טובה, וילדים, ובית, ומשכנתא.
ופנסיה.
תצא מהבית, הם אומרים לי, תטוס, תעשן, תדפוק את הראש תקפוץ מאיזה צוק.
תחיה על הקצה.

אלוהים, אם רק היה לי כוח להסביר, הייתי מסביר להם.
הייתי מסביר להם שאין לי שום עניין בכל זה.
ששום דבר מאלה, לא מרגש אותי, או ממלא אותי.
משמעות, אני חושב לעצמי. הכל טמון בזה.
אני לא מחפש משמעות, אני יודע מה המשמעות.
אני בוהה רגע ארוך, ואז אני מחייך אל השמיים, יודע שאם אי פעם אתקל שוב באותה בחורה, הפעם תהיה לי בשבילה תשובה.
אענה לה שכן, אני מאושר.
אני מאושר כי אני בדרך לאן שהוא, ולמרות שאין לי מושג לאן הדרך מובילה, אני סומך עליה שתקח אותי לאן שאני צריך להגיע.
אני סומך על הדרך שתגלה לי את המשמעות.

הכרוז מכריז שהרכבת תכנס לתחנה עוד חמש דקות, ואני מתנער מהמחשבות שלי, מעיר את עומר לידי.
"קום, אחי, קום, הרכבת מגיעה." אני אומר, חושב על הדרך ועל מה שמחכה לי בהמשכה.