בגלל מראה עיניים

הוא הסתכל עליה כשעברה מולו, הולכת בהנאה. שערה השחור כפחם נפל על כתפה. רוח קיצית ליטפה את פניה, והסיטה קווצת שיער מעיניה היפות. הוא אהב להסתכל עליה.
כמו בכל יום, באותה השעה, היה מחכה לה כשחזרה מעיסוקיה. רק פעם אחת היא בהתה בו, כשעבר מולה. מאז נזהר לשמור מרחק. הוא עדיין זוכר את הפעם ההיא. הפעם הראשונה שראה אותה. הפעם שבה נפגשו לראשונה. היא הייתה עם חברה, בדרך למקום כלשהו. הוא הלך לו לאיטו, והיא באה מהכיוון הנגדי. במקריות מוחלטת היא הרימה את ראשה ונעצה בו מבט תוך כדי הליכה, בדיוק כשהוא נעץ את מבטו בה. היא נעמדה נטועה במקומה. עיניה נעוצות בעיניו. זה אולי לקח שבריר שנייה, אך לו זה נראה כנצח.
נצח ארוך וכואב, שאין לו סוף. הוא הרגיש כאילו עיניה חודרות לנשמתו, חודרות לליבו.
"מה קרה?" קראה חברתה, שהייתה כמה צעדים לפניה. היא ניתקה ממקומה כשענתה "כלום", והמשיכה בדרכה.
מאז הוא לא יכול להרפות. הוא חייב לראות אותה. הוא ידע שאין לו סיכוי איתה ולכן החליט כי טוב לשמור מרחק, אך הוא לא יכל לעמוד בזה.
כאב לו להיות רחוק ממנה, לכן החליט לראות אותה בכל יום, בלי שתדע. גם אם זה מרחוק.
הוא בהה בה כשנעצרה לסדר את שרוך נעלה, קצות שערה השחור מלטפות את אבני המדרכה האדומות, ואז נעלם כליל ממקומו כשהיא נכנסה לביתה, ולא יכל לראותה עוד.