בגידה

ההורים שלי הבטיחו שיתמכו בי בכל אשר אעשה.
הם הבטיחו שיאהבו אותי גם אם מה שאבחר לעשות יהיה שונה.
הם עודדו אותי לעשות מה שארצה, ובכל זאת רצו שאהיה עורכת דין.
או רואת חשבון.
או אפילו סתם גוף חשוב ועשיר בעסקי המדינה.
כל דבר שיביא כבוד למשפחה ויעלה את ההורים שלי בחברה.
אבל אני רציתי להיות היפית.
רציתי להיות מובטלת; רציתי לגדל שיער ארוך; רציתי לשיר ברחובות למען שלום ואהבה.
רציתי להיות חופשייה, רציתי להפיץ אהבה, רציתי ללמד לאהוב.
וההורים שלי? ובכן, אותם שני אנשים שהבטיחו לי שיתמכו בי בכל אשר אעשה, שיאהבו אותי גם אם מה שאני עושה שונה, כנראה לא כל כך אמינים.
הם ניתקו איתי קשר ועברו לעיר אחרת. הם כנראה לא יכלו לסבול לראות דרך החלון את הנערה ההיא, המושפלת חסרת הכבוד ההיא, שרה ברחובות עם עוד חבורה של אנשים מפוקפקים לובשי סחבות, מובטלת.
הייתי השפלה, אכזבה למשפחה מכובדת ועשירה כל כך.
אבל לפחות עשיתי מה שרציתי.
והיום, כשאני באה לבקר אותם בקברם, אני בכל זאת מניחה פרחים.
אפילו שהם לא האנשים שאותם הכרתי, אני בכל זאת לוחשת שאני אוהבת אותם.
כי זה הריי מה שאני מלמדת. לאהוב ולסלוח, לחיות בשלום עם כולם, למרות הכל.
אני עדיין מכבדת את זכרם.
אני עדיין באה לבקר אותם מדיי שנה בשנה.
אני עדיין אוהבת אותם.
אפילו שהם לא קיימו את הבטחתם,
אפילו שהם לא אהבו אותי כי עשיתי מה שרציתי לעשות.
אפילו שהם בגדו בי.