בגד ישן
יש לי איזה בגד ישן בארון,
לא לבשתי אותו שנים.
לא זרקתי אותו כי הוא נראה די טוב,
למרות הזמן שעבר.
יום אחד,
הוא עשה לי עיניים מתוך הארון.
הוא נראה יפה,
תלוי על קולב, וכל כך זוהר!
מיהרתי,
אז סגרתי את הארון,
והמשכתי בדרכי.
יום אחרי,
זה שוב קרה,
אבל עמדתי בפיתוי.
ביום הרביעי,
הוא שוב תפס אותי,
ממש התחנן שאקח אותו!
אז הושטתי ידיים, ולקחתי.
הורדתי אותו מהקולב,
הבטן שלי התהפכה בהתלהבות.
התרגשות גדולה הציפה אותי, ויחד איתה זיכרונות ומיני נשכחות.
חייכתי.
צעדתי אל המראה הגדולה,
מדדתי את הבגד.
עצמתי עיניים, וברגע אחד התמכרתי.
לא ציפיתי שיתאים,
אבל הוא התאים.
כן.
זה, זה! חשבתי לעצמי.
זה מתאים!
כמו כפפה ליד, אחרי כל השנים!
פקחתי עיניים, סרקתי את דמותי במראה,
את הבגד-
ואז ראיתי את זה,
קרעים קטנים, כתמים מוזרים,
והצבע? מזעזע!
ברגע אחד,
נזכרתי למה נתתי לו לנוח בארון.
הוא לא התאים לי.
הוא לא התאים,
למה שהייתי.
מצחיק,
מסתבר שגם היום הוא לא.
גיחכתי,
פשטתי אותו,
תליתי אותו על הזרוע,
ובדרך החוצה, דאגתי לשים אותו במקום בו היה צריך להיות כבר מזמן- הפח.
זה הרגיש טוב.
תגובות (4)
פספסתי את המשפט שמסביר את הקטע והנחתי שמדובר במטאפורה על מכר/אקס, אז אני מרוצה מעצמי.
עכשיו שאני יודע וקורא שוב את הקטע, מרגיש לי שהיה מקום להוסיף עוד על הימים הראשונים שבהם "ויתרת על האיחוד" עם הבגד. האם סגרת את הארון ושכחת ממנו/נזכרת בערב/או חשבת עליו קצת במהלך היום. סוג הדברים האלה. נראה לי שזה היה מוסיף עניין.
את ה"עשה לי עיניים" אני חושב שהיה מתאים לשים בגרשיים, גם כי זה סלנג וגם האנשה, אבל יש פה מומחים גדולים ממני לעניין, אז אני מקווה שהם יעזרו להכריע. משהו אחד קטן שכן הטריד את מנוחתי הוא הביטוי כמו כפפה ליד. את מתארת שבגד מתאים לך לגוף, כמו אביזר ביגוד אחר שמתאים לאיבר. זה נשמע לא מוצלח. את הביטוי התאים לי כמו כפפה ליד הייתי שומר למקום שבו ההתאמה היא קצת מפתיעה יותר.
ומשהו נוסף,
היה כאן שימוש נכון ברעיון של פקיחת עיניים שמבטא התבוננות בדברים כמות שהם באמת, ואני מניח שהמילה תבונה גם מגיעה מאותו מקום. כלומר הסתמכות על השכל ולא על הרגש. הייתי משנה קצת את הסדר המקורי: ניגשתי למראה, עצמתי את עיניי. זה נשמע לא הגיוני. כיוון אפשרי שונה: לבשת את הבגד, הוא הרגיש לך נעים(תחושה), עצמת את עינייך ודמיינת אותך מסתובבת(דמיון) איתו וכו' וכו' ואז פקחת את עינייך, הלכת למראה(התבוננות) וכו' וכו'
וואו,תודה רבה על התגובה המפורטת, אני מאוד מעריכה את זה!
ועכשיו לעניין:
1. הקטע הזה לאו דווקא נכתב על אקס, אלא על אנשים ודברים שלפעמים אנחנו חושבים שהם נכונים לנו וממש ממש מתאימים לנו, ואז אנחנו מגלים שזה ממש לא בכיוון.
אנחנו בני אדם ואנחנו משתנים, אז לא תמיד דברים שהתאימו לנו בעבר צריכים להתאים לנו גם עכשיו.
לפעמים אפילו טוב מאוד שדברים כבר לא מתאימים לנו, זה סימן שגדלנו וצמחנו כבני אדם לדעתי.
זה היה הבסיס המחשבתי לקטע הזה.
2. יש לי נטייה לא לפרט יותר מדי בקטעים שאני כותבת (אולי זה הסגנון שלי?) בעבר ניסיתי לפרט, ולתאר יותר אבל זה מרגיש לי מאוד סזיפי וקצת גורע מהכיף שלי בכתיבה כי אני אוהבת שכל אחד לוקח את מה שאני כותבת לאן שהוא רוצה. נשמע הגיוני?
3. אני לוקחת לתשומת ליבי את ההערה בנוגע ל"עשה לי עיניים", יש בה משהו.
כנל לגבי ההערה השנייה..
4. מבחינתי זה הגיוני, היא ניגשת למראה, ולא רוצה להסתכל אולי כי היא יודעת מה היא תראה, והיא לא רוצה לראות את זה?
מה שכן, אני לוקחת את הטיפ הזה של התחושה, דמיון והתבוננות- זה משהו שאני כן מנסה לעבוד עליו.
1. זה מה שהנחתי. רשמתי גם מכר. בכל אופן, הרשמתי לעצמי לעוף על עצמי.
2. אני מקבל את התגובה הזו פעמים רבות. אני פחות אוהב את הגישה הזו.
א. אנשים לוקחים דברים למקום שלהם בין אם תכתבי או לא.
ב. אנשים שקוראים קטע שלך אמנם מחפשים לקרוא גם על עצמם(לקרוא-לא להמציא), אבל הם מקווים למצוא דמיון בין הכותב לקורא. אם הם יחשבו אחרת ממך, הם (בתקווה) יכתבו לך בתגובות וינסו לייצר דיון.
ג. בסוף אנשים גם רוצים להכיר אותך. לא רק את עצמם. זה קצת כמו לצאת לדייט, כשהצד השני לא מספר על עצמו, ואני מבלה ערב שלם בלדבר על עצמי, ולנסות לנחש את התשובות של הדייט. לפעמים זה חשוד (רוצח סידרתי?). אולי מישהו שמתבייש מדי? בעייתי. בדרך-כלל זה מישהו שלא מתעניין בנו. בכל אופן, זה לא גורם לרצות לצאת לפגישה נוספת. כשאת מספרת יותר על עצמך, על המחשבות האינטימיות והתחושות, את אמנם הופכת להיות פגיעה יותר, אבל את גם משדרת לקורא שאת מעוניינת בחברות שלו ואת סומכת עליו. כמו בכל קשר זוגי, זה לא יעבוד עם כולם, אבל זה ירגיש מאד מספק כשזה כן יצליח.
ד. המקום, להשאיר לקורא מרחב, מתאים יותר לדעתי לסיום בו יש אפשרות להתקדם לכיוונים שונים. למשל, האם להתגבר ולהמשיך הלאה, או לשקוע יותר בעצב/תסכול וכדו'.
הממממ…. אני חייבת להודות שיש משהו במה שאתה אומר, וזה גורם לי לתהות אם כדאי או לא כדאי ש"אחשוף" יותר מעצמי.
כנראה שזה תהליך שיקח לי קצת זמן לעשות, את הכתיבה היותר אישית שלי אני בדרך כלל שומרת לעצמי כך שתהיה רק שלי.
וזה בדיוק למה כתבתי לך, שזה אמיץ מצידך לפרסם את המחשבות והרגשות שלך- גם אם זו פלטפורמה אנונימית, לדעתי, זה עדין דורש הרבה מאוד אומץ.