בא לי לוותר

בא לי לוותר היום.
בא לי להפסיק להלחם עם הרגשות שלי והקולות בראש, בא לי לוותר ולתת לשדים שלי לנצח.
בא לי לתת להם לאכול אותי, בא לי לתת להם להתפשט לי בדם ולהיספג לתוכו היום, בא לי לתת להם לנצח כי אין לי כוח להילחם בהם יותר. אין לי כוח לדבר אליהם, וגם לא לאהוב אותם יותר.
לאהוב זה קשה, מטלה מסובכת.
בא לי לנוח.
בא לי שיעשו מה שהם רוצים, ויניחו לי גם אם זה אומר שאני רק אשכב כל היום במיטה ואתכרבל, בא לי לתת להם לעשות מה שהם רוצים.
בא לי שיעשו בתוכי כל דבר שמתחשק להם- כמו עיר נטושה, בא לי לתת להם להשתולל ולחזור אחר כך ,לא יודעת מתי, לא יודעת למה, לחזור מתי שהוא כשירגיש לי נכון כשארגיש שיש לי כוח שוב להילחם.
היום נגמר לי הכוח.
נגמר לי המקום, נגמרו לי ההסברים ונגמרה לי האנרגיה וגם- ברחה לי קצת האמונה.
אני לא יודעת מתי בדיוק זה קרה וגם לא איך, לא רוצה לחשוב קדימה, על כמה זה קשה, וכמה זה מתיש וכמה איך לי כבר כוח לרצות ללכת רחוק בכל פעם שהם דופקים לי על הדלת.
כמה אפשר?
כמה אפשר?
אני לא יודעת איך לא להיכנס לזה שוב ללופ הזה, למחשבות האלה המקטינות לחוסר התקווה, ולא להתמסר, ואין לי כוח, באמת שאין לי כוח.
אין לי כוח לחשוב על תוכנית מלחמה, אין לי.
אז היום, אני פשוט מוותרת לעצמי.
אני מוותרת לקולות ומניח להם לשוטט בתוכי, שיעשו מה שהם רוצים, כבר לא אכפת לי.
היום, לא אכפת לי יותר מכלום.
מותר לי, מותר לי לפעמים לא לרצות כלום.
מותר לי לרצות גם לא להילחם, לוותר.
לעכשיו, להיום, להרגע.
מותר לי. פשוט מותר.