באותו רגע

לוסי התיישבה על הספסל בחצר בית הספר. היא הביטה בים התלמידים הגואה סביבה, שצועק וצוחק, שמפטפט ומשחק. הכל נראה לה.. נורמלי. משהו מובן מאליו, שקצת עצבן אותה. היא רצתה משהו חדש, משהו שונה, שיגרום לה לשמוח. עד כה היא ישבה בשקט, ללא מעש, והביטה בעולם שנהנה לו. חוץ ממנה. היא תמיד הרגישה שונה, בגלל ההתנהגות שלה. היא הייתה מהסוג השקט והאחראי, שלא מרבה לדבר, אך מתנהג כ'הילדה הטובה של אמא'. הילדים בכתתה התייחסו אליה כאל אוויר, כמו שהיא מתייחסת לעולם – מובנת מעליה, חסרת חשיבות, משעממת.. אולי זאת היא? אולי זאת נקמה מתוקה, מטעם השמיים, בגלל היחס שלה היא תקבל את אותו היחס? היא המשיכה להביט ולחשוב, להעמיק אל עומקיי התהום של הדברים הלא פשוטים להבנה, במיוחד של מוח אנושי. ואז, באותו רגע, הכל השתנה. הוא התקרב אליה, מאחור, בשקט כזה שהיא לא שמה לב, ואז צעק "בה!". היא קפצה בבהלה מהספסל, והביטה מאחוריה. עמד שם נער, ילד מכתתה, צוחק. הוא לא היה מרשים במיוחד, סתם נער בעל שיער שחור פרוע, ועיניו תכולות כשמיים. הוא היה לבוש בצורה מרושלת למדי, מה שגרם לרוב הבנות שהציע להן חברות לדחות אותו בגסות. הוא היה מבחינתה תמיד תוספת פשוטה לעולם, אולי תוספת שסתם שבשה את מהלך החיים. אבל באותו הרגע, היא פשוט צחקה. צחוק ידידותי ומתגלגל, צחוק שלא השתמשה בו מזמן. הנער, ג'ייק, נזכרה שכך קוראים לו, הביט בה בהפתעה. "את צוחקת? באמת?" לוסי כנראה הייתה מעדיפה שלא ישמע מתפלא כל כך, אבל היא התעשתה וחזרה להתיישב על הספסל. היא הרגישה שמערבולת שוצפת מסתחררת בתוך בטנה, אבל לא מכעס. היא הרגישה.. שמחה.