באותה המסיבה

לא יכולתי, פשוט לא יכולתי להישאר איתו באותו המקום,
באותה המסיבה הצפופה והרועשת.
אולי דקה וחצי אחרי שהגעתי, ראיתי אותו, עומד שם עם בירה ביד אחת, יד של בלונדינית זרה ביד אחרת וחיוך גדול וממזרי האופייני לו.
באותה השנייה, בלי לחשוב או להסס הסתובבתי וברחתי, לא היה לי ברור לאן, העיקר לא שם.
הרעש, האנשים שדחפו, הקור והחושך של הלילה, רק הוסיפו לבלבול שלי, בעודי מנסה לפלס את דרכי בין ההמון כנגד הזרם.
הידיים שרועדות מלחץ בקושי מצליחות להוציא סיגריה מהתיק, בלי שליטה נפלה לי הקופסא ודמעה קטנה, שסחבה איתה זיכרונות, שכל כך ניסיתי לשכוח.
ואז עלתה לי המחשבה, שכשיצאתי אפילו לא חשבתי על זה שהשארתי את רוני לבדה במועדון שלא הבינה לאן נעלמתי. התקרבתי למקום, הסתכלתי סביב לחפש אותה בין האנשים שבחוץ..
חיפשתי את הפלאפון להתקשר אליה שתצא, אבל אז נזכרתי שהשארתי אותו אצלה..
הבנתי שאני חייבת להיכנס כדי למצוא אותה.
נכנסתי, עמדתי שם בכניסה, לא מעזה להתקרב עוד צעד.
הרגשתי שיש מולי מעין קיר בלתי נראה, שמפריד ביני לבין שאר המסיבה, המתחיל בדיוק עוד צעד ממני.
אז רק עמדתי שם, עמדתי, על קצות האצבעות והרמתי את הראש בתקווה למצוא את רוני.
הרבה פנים מוכרות שניסיתי להימנע מהן, קלטו את עניי המבולבלות.
רוני בדיוק דיברה עם מישהו ופניה היו לכיוני כך שלרגע המבטים שלנו נפגשו, היא הרימה גבות בחיוך, אני רק סימנתי לה לבוא.
בעודי מחכה שרוני תיפרד ותבוא,
גבר זר ורחוק, שחום, גבוה וכחול עניים, חייך אליי וקרץ, חייכתי בחזרה.
הוא התקרב צעד קטן בזמן שעניינו מלוכדות, הושיט יד, נגע בכתף של חברו שהיה עם הגב אליי, והצביע עליי.
לא באמת הבנתי למה באותו הרגע, כנראה רצה לספר עליי לחברו, בקטע גברי טיפוסי שכזה. אבל חבר שלו הסתובב, ראה אותי ופניו התחוורו, הפרצוף שלו היה מופתע כמעט כמו שלי ואני רק חשבתי לעצמי, איזו טיפשה אני, איך לא זיהיתי בכלל שזה הוא.