אחד שיודע

אחד שיודע

אתה מוצא את עצמך בשעה קטנה של הלילה עם כוסית שאתה לא רוצה לשתות ממנה אבל משכנע את עצמך שכשהיא תיגמר אתה תרגיש טוב עם עצמך, ולא כדי להצדיק את הקנייה אלא כדי שלא תחשוב בהגיון. אתה יודע שמה שמצפה לך הוא בעצם כלום ואתה רוצה לשכוח את זה, אתה בטוח שלא תגיע עוד אחת כמוהה ותחזיר אותך לפסים, כל אחת תהיה בנאלית, משעממת, צפויה, ולבטח לא תצפה שתישאר אחרי שהשמש תזרח. כבר איבדת את החיוביות, החיוך כבר לא יוצא כמו פעם, אתה מניח שלכל אחד מתישהו נשבר מהחיים, אתה לא רואה את עצמך כבנאדם נורמלי, חש מיוחד אפל וקר, מניח שאתה הבנאדם הכי מעניין שקיים על הכדור, ולמרות זאת אנשים לא מביעים בך עניין.
מצד אחד אתה מתאמץ להגיד לעצמך שאתה לא שם זין על מה שכולם חושבים, ואתה מתעקש להמשיך בנתיב החשוך שלך, אתה אוהב את דרך החיים שלך, את האופי השחור שנוצר לך, את היחס המזלזל שאתה נותן במין האנושי, ואת ההתנשאות מצדך, אבל הצד השני תמיד קופץ לך לראש ברגעי תסכול, "אולי אני לא בסדר?", אתה שואל את עצמך, יכול להיות שזה לא אמור להיות ככה, "אולי אני צריך להפסיק להתייחס לאנשים כאילו כולם טיפשים?".
אתה מתחיל לחשוב שכבוד כן חשוב, שלא תמיד תסתדר לבד, וגם אם אתה שורד את הימים העלובים האלה יום יגיע ולא תשרוד, אולי יום אחד בחורה תוכל להסתכל עליך כיותר מזיון, אולי תדע שגם אחרי שתגמור תרצה לחבק אותה, אולי הבליטה הזאת במכנסיים היא לא נשק שאני יוכל להניף כנגד המין הנשי.
הסוס הלבן במוסך והפרחים נבלו, כולכם רובוטים שצמאים לתשומת לב, לא מגיע לכם לקבל את שלי, אם ככה למה בתת מודע אני כל כך רוצה שתאהבו אותי? משהו פה דפוק, הקול הקטן הזה שבתוכי מערער לי את הבטחון העצמי, אני כבר מתחיל להתחרט, לחשוב שאני לא בסדר, איך הגעתי למצב הדפוק הזה?, בשניה אני יכול ללחוץ על כפתור ה"להיות צבוע" ולהפוך את כולכם לעבדים עלובים. שיחה איתכם הרובוטים לא יכולה לגרום לי לחצי זקפה אינטלקטואלית, כל פנייה שלי אליכם היא אינטרסנטית לחלוטין, אני לא רוצה אתכם, אני צריך אותכם.
העולם הזה הוא לא בשבילי, אני לא ממורמר אני מפותח מדי, הקדמתי את זמני או את מיני כנראה. זה רק ניחוש שאם הייתי נולד כמה אלפי שנים אחורה האנושות הייתה נראית אחרת, אם הייתה בכלל.