את

את חולמת על הים, שקט מלא כרישים. את משתוקקת לגלים, אל האופק המרדים. כשהפחד עוד אוכל מחלחל עמוק עמוק. את שוטפת את העיניים, לעיתים מכבה את המילים. עוד שיר מהנפש שיוצא מהריבים. החלום הכי גדול נראה פתאום רחוק. ואת הולכת אליו, עוד ועוד, מתקדמת במחול. אבל הדרך כבר מולך. כבר עברת שלב בחייך. את מחייכת כשמדגדג ובוהה בריק כשלא הולך. מחפשת עוד חיבוק שיעביר את הבדידות. וכשכולם שם סביבך את יודעת את מקומך. אך כשגם הם יעזבו איש לא יודע מה יהיה…
דורשת הבטחות שילטפו את ראשך. אבל העתיד מכשף לא נותן הוא מה שיש. מפתיע בכל עת, לבל מישהו יפהק. את צוחקת בדמעות כשאת נופלת משטויות. האדם מקורו מהאפר ואליו הוא ישוב. כמה האפר הזה עובר, הו כמה הוא שומר. את מתקיימת מזיכרון ותקווה למחר. כשאולי יפסיקו לקטוף, את שאר הפרחים מהגן.
את נושאת בך תפילה למצוא את עצמך.
לפסוע בשדה עם פרי בטנך מקפץ לידך.
לראות עולם חדש ויפה שאין כמותו. את הטבע שממשיך להקסים את סביבתו. לדעת מחשבות ואת היכולת לשתף. לדעת ללכת אחר משאת הנפש והלב.