את חשובה לי

"את חסרה לי" הוא לוחש לי ממרחק הגון.
אני לא מסתכלת עליו, ולא עונה.
מה שעומד בינינו הוא השקר שלו.
החוסר יכולת שלו לקום ולהגיד 'זה לא קרה'.
"אני לא מספיק טוב בשבילך?" הוא שואל וזז קצת מצד לצד.
לא, אף פעם לא היית מעבר.
חבל שנזכרת מאוחר מדיי.
חבל.
אני לא עונה. הוא לא שווה את התשובה שלי.
הוא מופיע מאחוריו.
נמוך ממנו בראש.
חשבתי שהוא נחמד אליי, טעיתי.
כי מבחינתו אני עוד אחת שהייתה משהו מסוים למישהו מסוים.
"את חשובה לי, טוב? את ידעת." אני ידעתי. אבל לשמוע את זה מהפה שלך, ולקבל את ההזדמנות להסביר היו תענוג.
כנראה שאני מצפה למותרות, אה?
אני שותקת.
אני נועצת בו מבט זעום.
אחד שירגיש כאילו עובר דרכו.
שאני לא סופרת אותו ממטר.
אני ממשיכה ללכת.
אני מניעה את הראש מצד לצד ואוספת את עצמי.
חלום בלהות בהקיץ, שברור שישוב בעתיד.