מולך.

השמיים היו נפלאים כהרגלם,
כחולים עד מאוד עליהם רוססו כתמים לבנים שהתפזרו כאילו ידעו כי כל המרחב הזה נועד רק להם.
מהדשא הצהבהב עלה ריחו של הגשם הראשון.
ההבנה שהכל עוד בסדר ניטעה באדמת הסתיו, שורשי העצים הישנים אגרו בתוכם רגשות מלנכוליה וגעגוע למה שמעולם לא היה בהישג יד,
והרוח שהגיעה מארץ רחוקה שרקה לעצמה מנגינות שכמעט ונשכחו מהעולם.
את לא יכולה להשאיר אותי שם ואז לחזור ולצפות שתמצאי אותי באותה הנקודה, יש מילים שיישארו בחדר הרבה אחרי שכולנו נלך.
בין כל הכאוס הזה שמתרחש סביבך, את לומדת להקשיב.
אל תשכחי שגם בימים יפים וגם בסופם של סערות גדולות, השמיים הם אותם שמיים, הם תמיד שם, זהים, אלו מצבי הרוח שלהם שמשתנים.