אתה אמיתי?

״מי אתה?״ שאלתי מתרחקת לאט אחורה. ״אני קשור אלייך.״ מחייך חיוך רצחני ומסתכל עלי בעיניו השחורות הלוהטות מכעס. ״אתה כועס?״ שאלתי, מנסה להבין למה ומה הוא רוצה ממני.
בסך הכל הלכתי לדפנה אבל נראה שהוא לא תכנן את זה. ״אני לא כועס, אני שמח.״ פרצופו השתנה ברגע, הפך לרגוע, מתחנן, מרחם. יפה כזה, השיער השחור והבגדים הרכים בצבעים עדינים, לבן וירוק חלש. הוא נראה בסדר גמור. דמיינתי קודם. ״אתה שמח?״ שאלתי מפוחדת. מוודאת שאכן דמיינתי קודם. ״את מכירה אותי, אני חשוב לך.״ הסביר. הנהנתי. ״מי אתה?״ שאלתי. הסתכלתי לתוך עיניו השחורות ששוב להטו, שוב בערו. ״את לא זוכרת אותי?!״ שאל בכעס, פגוע. הוא היה בערך בן 17 ואני רק בת 15. היום יום הולדת. מי אתה?! ניסיתי להבין, עוד שני צעדים אחורה לא יזיקו. זזתי כחורבה לאט והוא התקדם. היו לו זיפים דקים שבקושי ראו בחושך אבל זה רק חיזק את הדעה שלי שהוא לא טוב. ״מרי, את מכירה אותי! תזכרי.״ הנא התקדם עוד צעד, ועוד צעד. לאט, בלי קול. הנעליים שלו בקושי זזו. הוא כאילו ריחף אלי. ״מי אתה!״ אמרתי, לא שאלתי, תבעתי לדעת. ״אני לא מאמין שהם פשוט לא הזכירו אותי, אפילו לא פעם אחת??״ הוא היה בהלם אבל נשאר מפוקס, שלא אזוז יותר מדי. התחיל להתקרר ורעדתי. איך אני בורחת? ״מי לא הזכיר אותך? אל מה אתה מדבר?!״ הייתי מבולבלת לגמרי ומפוחדת, ניגבתי את ידי בחולצתי, הן היו רטובות מזיעה. הוא נראה מטורף. הוא התקרב עוד ועכשיו כבר הרחתי את הבושם שלו, הוא היה ריח של בושם יקר. ״אני קרוב אלייך מאד. אני ברחתי מהבית כשהייתי קטן כי הורי לא אהבו אותי. את מבינה?״ הוא התקופף על ברכיו ותפס את ידי, פחדתי להשתחרר.
הנהנתי. ״מה זה קשור אלי?״ שאלתי מבוהלת, מפוחדת ורק רוצה לחזור הביתה. ״את בטוחה? זה הלם רציני, קיוויתי שזה יבוא ממך.״ אמר. הוא נראה רציני. נראה מלומד ובכל זאת תפס אותי באמצע הלילה, מי זה? הייתי חייבת לדעת. ״דבר.״ אמרתי. עצמתי עיניים לרגע ואז פתחתי אותם.
הוא הסתכל לתוך עיניי, גם הן שחורות.
הוא חייך כאילו נזכר במשהו. ״מרי, אני ואת, אני ואת מאותם הורים..
אנחנו..״ המילה נתקעה בגרונו. אבל הבנתי לבד. לרגע לא האמנתי אבל אז נזכרתי בתמונה שמתחת לכרית שלי, תמונה שלי אם מישהו. אני בת 3 והוא בן 5 והורי אמרו שהוא, מת. אבל. הוא לא.
״אנחנו אחים?״ שאלתי. הוא הנהן וחיבק אותי. למה זרקו אותו? זה אמיתי?
״אתה בטוח?״ שאלתי בחשש… הוא המשיך לחבק אותי, המשכתי לעמוד בשקט ולתת לו. הוא אח שלי?
״למה?״ שאלתי והוא עזב אותי ועמד, הוא היה גבוה ממני. ״סיפור ארוך…״ ענה. הסתכלתי בתוך עיניו וידעתי שהוא לא משקר, הסתובבתי והתחלתי ללכת. הוא הלך אחרי, ידעתי את זה..
הגענו לבית ופתחתי את הדלת. ״מותק? מי זה?״ הסתכלה אמי על בנה בהלם. ״זה הבן שלך.״ גמגמתי. ״זה אני, מייקל.״ אמר אחי שגיליתי עכשיו ששמו מייקל. ״מייקל?!״ היא צרחה, קפצה ואז טרקה את הדלת בפרצופינו. מייקל הרכין את ראשו. שתקנו למשך 10 דקות ואז הדלת נפתחה לאט. אמי הציצה מבעד לדלת ועיניה נפוחות ואדומות מדמעות.
״מייקל?״ היא שאלה והתקרבה אליו, פתחה את הדלת לגמרי ונגעה בפניו. ״מייקל.״ היא חייכה באושר וחיבקה אותו. דמעות נפלו מעיניו של מייקל בעודו מחזיק ומחבק את אמי, אמו, אמנו בחוזקה. ״זה אח שלך!! הוא חזר! אתה חי!״ צווחה אמי באושר. ״לואיס!!!״ צרחה לאבי שמיהר להגיע. ״מייקל?״ הוא ישר הבין וחיבק אותו. בואי.״ אמר מייקל וצירף אותי לחיבוק. משפחה מאוחדת.
בעדי מחובקת ומחבקת אני חושבת, זה בכלל אמיתי?