אשת מקצוע נודניקית- פרק 4

פתחתי את ארון הבגדים, לשם שינוי ניגשתי למדף שבו קופלו כל הבגדים הכחולים. שלפתי ג'ינס והתכופפתי לעבר המדף שבו קופלו הבגדים השחורים. מישהו נגע לי במדף זה, ידעתי זאת בבירור מפני שכמה חולצות לא היו מקופלות, נמלאתי בזעם שנאתי שנוגעים לי בדברים בלי רשות ומפרים לי את הסדר שהיה כה חשוב לי. בטח זאת יסמין אחותי חשבתי לעצמי אך לא יכולתי להטיח בה את הכעס שלי מפני שהיא כבר נסעה לבסיס, אך עדין כעסתי ואט אט הרגעתי את עצמי. שמעתי כבר מאנשים סביבי שיש לי אובססיה חולנית לסדר. נזכרתי בשיחה ההיא בלילה אחד של הוריי, ירדתי למטה וצותתי לשיחה של הוריי שאמרו שהם מודאגים בגלל האובססיה החולנית שלי לסדר, ואולי כדאי לבדוק את זה. לי לא אכפת, מבחינתי אין לי אובססיה לשום סדר פשוט חשוב לי להיות מוסדרת.
שלפתי חולצה שחורה, וקיפלתי בדקדקנות את החולצות, והנחתי אותם חזרה בחרדה שמא יתקמטו, או שהקיפול המושלם שלי ייהרס. "ענבל אנחנו צריכות לצאת" קראה אמא מלמטה, סדרתי את המיטה ומתחתי את השמיכה שהיא תהיה ללא קמט אפילו הפעוט ביותר. לקחתי את הנגן והפלאפון וירדתי לאוטו. אמא הייתה כבר באוטו ונסענו. הגענו, עלינו במדרגות התיישבנו והמתנו. הרהרתי במה שסיפרתי לפסיכולוגית בשבוע שעבר, והאם אני אכן רוצה להתעמת בדבר התאהבותי באישה, ולחשוף בפניה שאני מבולבלת לחלוטין.
הנערה לא יצא מהחדר אלא נער, בעל שיער כחול קצוץ ומישהי שנראתה כאמא שלו.
המתנו שהיא תקרא לנו, אחרי דקות היא אכן קרה לי. נכנסתי והתיישבתי, היא רשמה משהו במחברתה. סרקתי אותה, היא הייתה לבושה בחולצה פשוטה בצבע בורדו, מכנסים שחורת ומגפים שטוחות שתאמו למכנסים, היא ענדה שרשרת בעלת תילוין עגול, מוזהב.
"בוקר טוב, מה שלומך?" שאלה ולגמה מכוס כחולה שעלתה אדים.
נאנחתי, "בסדר" אמרתי.
שתיקה ארוכה, הרעדתי את רגליי.
"את רוצה שנמשיך מהמקום שעצרנו בשבוע שעבר?" שאלה
חשבתי ארוכות כן רציתי לשתף, אך מעולם לא העזתי לדבר על כך בקול. לבסוף הנהנתי.
"היית נשמעת מבולבלת שסיפרת לי בדבר אתהבותך באישה, מדוע זה כה מבלבל אותך?"
היה חם בחדר, משכתי את שרוולי חולצתי כלפי מעלה, צלקות נגלו על זרועותיי סימנים לזמנים פחות יפים. הורדתי במהירות את השרוולים חזרה.
לפי הבעת פניה היא ראתה את הצלקות אך לא שאלה דבר והמתינה לתשובתי.
"כי… אוף" גמגמתי התקשיתי לתרגם את רגשותיי למילים. "אם אפשר לא לדבר על זה כעת, ברגע שארצה אדבר על כך" אמרתי במהירות
"בסדר גמור אין בעיה, נשוחח רק על מה שתרצי" אמרה ברכות, וכתבה משהו במחברתה.
"סיפרת לי שיש לך שני אחים נכון?"
הנהנתי
"תרצי לספר עליהם קצת יותר, איך הקשר בינכם וכן הלאה?"
"עידן בן שמונה, בניגוד אלי הוא תלמיד מצטיין עם ציונים גבוהים חביב המורים. ויסמין בצבא, אנחנו לא מסתדרות כלל, בגדול היחסים עם שני אחי הם קרירים ומרוחקים למדי"
היא מהנהנת "תרצי לספר עוד משהו על אחיך?" שאלה ולגמה מהמשקה המבהיל.
"לא" אמרתי בלי לחשוב פעמיים.
היא רשמה משהו במחברתה.
"תרצי לספר לי ביותר פירוט על הקשר בינך לבין הורייך?"
"הקשר לא ממש טוב, לטעמי הם מתערבים לי בחיים" השתתקתי
"במה הם מתערבים לך בחיים?" שאלה אחרי שניות ארוכות של שתיקה.
הפסקתי להרעיד את רגליי, אך כעת תופפתי בעזרת אצבעותיי על מסעד הכורסא.
"שואלים יותר מידי שאלות" עניתי והמשכתי לתופף על פי מקצב מסוים.
.
"כמו?" ונשמעה נזהרת בשאלתה
"סתם… לא מתחשק לי לדבר על זה" אמרתי, זה היה "התחביב" שלי, לא לדבר על נושאים כואבים, ורק לברוח מהם, לא להתמודד.
היא רשמה משהו במחברתה במרץ.
"ולגבי הסימנים שעל הידיים, תרצי לדבר?" שוב דיבורה נשמעה זהיר, נשמע שהיא בררה היטב את מילותיה, מפחדת לפגוע בנקודה רגישה מידי.
ידעתי שהיא תגיע לנושא הזה במוקדם או במאוחר חשבתי לעצמי. שאלתה החזירה אותי לתקופות פחות טובות.
"סתם, זאת הייתה הדרך שלי לברוח מעצמי, ומהרגשות שמתחוללים בפנים" אמרתי בלי לחשוב.
שוב היא רשמה משהו במחברתה.
"והאם זה פסק?"
"כבר שנה וחצי שאיני חותכת" עניתי והשפלתי מבט, כאב לא נעים פילח את גופי לא היה כיף במיוחד לחזור אחורה.
היא כנראה קלטה את הבעת פניי.
"בטוח שאת רוצה לדבר על כך?"
הנהנתי
מישהו דפק בדלת "כן" היא ענתה ופני אישה הציצו פנימה, הפסיכולוגית העיפה מבט בשעון.
"אוי סליחה, חרגנו מהזמן" זרקה לחלל האוויר
"אני מסיימת איתה, ותוכלנה להיכנס" אמרה לאישה, האישה הנהנה וסגרה אחריה את הדלת.
"טוב, אנחנו צריכות לסיים, אז נדבר על כך בשבוע הבא"
הנהנתי, קמתי ויצאתי.