אשת מקצוע נודניקית- פרק 2

נכנסו אל החדר. החדר היה קטן, שתי כורסאות אדומות ניצבו אחת מול השנייה.
\"בוקר אור, ארצה לדבר קודם איתך\" פנתה אל אמא
\"אשמח לא להיכנס בכלל\" סיננתי בקרירות ויצאתי. שמתי את האוזניות והפעלתי את המוזיקה. התיישבתי על הכיסא ותופפתי באצבעותיי עליו . רציתי לשוב למיטה, למקום הבטוח והמוגן שלי מפני העולם. נשלחתי לכמה וכמה פסיכולוגים לפניה, הפגישות איתן לא צלחו, הזמן הארוך ביותר שהייתי בטיפול פסיכולוגי ארך חודשיים שבמהלכן רוב הפגישות עשיתי שביתות דיבור. גם הפעם רבתי עם הוריי שהעלו שוב, את הצעה לפסיכולוגית והסכמתי בשביל שלא ינדנדו לי.
השתוקקתי לסיים את העניין המעיק הזה, ולהראות להוריי שוב שאיני זקוקה לטיפול כמו שאמא קראה לזה והוא סתם מיותר.
אמא יצאה מהחדר, חיוך זחוח התנוסס על שפתיה. \"היא מקסימה \" אמרה את המשפט ששמעתי בפעמים הקודמות אצל הפסיכולוגים הקודמים. \"באמת\" היא הבטיחה, \"בבקשה תשתפי פעולה זה רק לטובתך\" השלמתי את המשפט שידעתי אותו בעל פה, ונכנסתי. סגרתי את הדלת. היא החוותה בידה על הכורסא השנייה התיישבתי בהפגנתיות ועטיתי על פני מבט אדיש. היא רשמה משהו במחברתה. סרקתי אותה, להפתעתי גילה לא עלה על ארבעים, לפחות כך תיארתי לעצמי. היא לבשה סריג כחול, חצאית שחורה ומגפיים חומות, גבוהות בעלות אבזם זהב. שערה החום לא היה אסוף ועל שפתייה היה מרוח גלוס עדין.
\"בוקר טוב, מה שלומך?\" שאלה, ומשום מה בקולה נשמע התחנפות.
\"בסדר\" פלטתי במהירות, אחרי שתיקה ארוכה.
\"יופי, אני מבטיחה לך ששום דבר מהנאמר בחדר זה שאינו מסכן אותך לא יצא מפה\" וחייכה חיוך מטופש, מאולץ.
לא האמנתי לה ידעתי שברגע אפצה את פי, על מה שאני חשה היא תרוץ להגיד להורים, ניסיונות כואבים, מטיפולים קודמים.
שתיקה ארוכה
\"במה את אוהבת לעסוק, מה תחביבך?\" שאלה, והפרה את הדממה.
\"ריקוד, בעיקר\" עניתי והבטתי סביבי. משמאל לדלת היה שולחן משרדי, קטן עם מחשב וערימה של דפים שסודרו באופן מופתי. וכיסא פשוט, עם ריפוד אדום שתאם לכורסאות. מימני היה וילון לבן, כמעט שקוף.
היא רשמה משהו נוסף במחברתה.
\"טוב, אני רואה שהטיפול\" בעזרת אצבעותיי סימנתי מרכאות …\" לא יעיל במיוחד ואיני רוצה או מעוניינת להיות פה\" קמתי בהפגנתיות כמתכוונת לצאת. היא הביטה בשעון הקיר.
\"אנחנו משוחחת לכל היותר עשר דקות, תני הזדמנות זו לטובתך המלאה\"
התעלמתי ממנה, ופסעתי לעבר הדלת, לחצתי על הידית הכסופה כלפי מטה, ופתחתי בתנופה את הדלת ויצאתי.
אמא ישבה על הכיסא. ברגע שראיתי אותה ידעתי שעשיתי טעות שיצאתי, אקבל בטח הרצאה שלמה ולא היה לי את הכוחות לכך. לכן נכנסתי בחזרה אל החדר.
נראה שהיא לא הופתעה לראותי.
\"מה גרם לך לחזור כל כך מהר?\" שאלה
\"אמא שלי\" אמרתי, ושידרתי קרירות.
\"ויש עוד משהו שאת אוהבת לעסוק בו מלבד ריקוד?\" המשיכה בחקירתה המעיקה מעט.
\"אין\" משכתי בכתפיי.
\"והאם יש חברים?\" ונשמעה שהיא נזהרת בשאלתה.
\"יש… אבל… כלומר בערך, כלומר כולם סתם צבועים\" אמרתי והתחרטתי על תשובתי ידעתי שכעת היא תעוט על תשובתי ולבטח תנתח אותה.
היא שתקה, ולהפתעתי היא לא נתחה אותה.
הבטתי בשעון הקיר, היא נראתה מהורהרת מעט.
\"ואחים, יש?\"
\"כן, שניים, יסמין בצבא, ועידו בכיתה ד\'\" שוב העפתי מבט לעבר שעון הקיר, המחוגים סירבו לזוז.
שוב, היא רשמה משהו במחברתה. \"ועם ההורים?\"
\"לא הכי טוב שיש\" עניתי, ומשום מה היה לי דחף קל, לספר לה את אשר על לבי גם אם היא תרוץ לספר להורים וגם אם לא, אך לא עשיתי זאת שלטתי בדחף.
היא העיפה מבט, בנגן ובאוזניות שבידי.
"איזו מוזיקה את אוהבת?\"
\"לא איזה משהו מיוחד, נירוונה, אביב גפן מוזיקה מדכאת כמו שכולם אומרים סביבי\"
התרככתי מעט איני יודעת למה היא שידרה משהו אחר מהפסיכולוגיים שהיתי אצלם, משהו פחות מתנשא, אך מבחוץ עדין נשארתי אדישה ושידרתי קרירות וריחוק.
\"טוב, אני רואה שאינך רוצה להמשיך אז נקצר את הפגישה היום, ונפגש שבוע הבא\" וחתמה את הטיפול בחיוך.
משכתי בכתפיי, ויצאתי.
אמא עטתה עלי ברגע שיצאתי. מותק איך היה?\" שאלה
\"בסדר\" אמרתי בקרירות, היא הבינה שעדיף להפרות.
יצאנו מהקליניקה ירדנו במדרגות נכנסו לרכב. שמתי את האוזניות והתמכרתי לצלילים.