אשמח לשם.

אני מביט בבואה אשר נשקפת מהמראה אשר בשירותים הציבורים.
אני מנסה ליישר בעזרת אצבעותיי את הקמטים אשר לא הבחנתי בהם כלל בטרם צאתי מביתי. ולאחר מכן את הפפיון אני מסדר במקומו ויוצא מהשירותים. אני שב לאולם שבו הנשף מתקיים. האולם גדוש בנשים וגברים כאחד. הגברים לבושים בחליפות יקרות, והנשים במיטב שמלותיהם ונראה שבילו אצל הספר זמן רב שבכדי שתצא תסרוקת הראויה למעמד זה. אני מתקדם לעבר השולחנות שגדושים במאכלים שונים ומוגשים כיד המלך. אני נעמד ליד אחד מהשולחנות וסורק את סביבתי, זוגות רוקדים ואלס לצלילי מוזיקה. ואז אני רואה אותה, היא לוכדת את מבטי. היא עומדת שולחן לידי ומצחקקת עם אישה אחרת. היא תמירה, שמלתה בצבע הארגמן נשפכת על הרצפה, ושרווליה תפוחים. היא עונדת ענק בעל חרוזי ספיר כחולת או כך זה נראה לפחות. שיערה האדמוני נאסף לתסרוקות מהודרת ומהודקת. בנעליה איני יכול להבחין כי שמלתה מכסה אותן. אני מתמקד בפניה, עיניה גדולות ובצבע של שמים ביום סוער וגשום, שפתייה בשרניות. אני מחפש במבטי באצבעותיה אחר טבעת אשר תעיד שהיא נשבעה אמונים לחיות יחד לנצח עם גבר אחר אך ידיה נטולות כל טבעת וליבי מקפץ משמחה בקרבי. איני מצליח להעתיק את מבטי ממנה. הן ממשיכות לצחקק שולחות לעברי מבט ומחייכות, אני מסיט את מבטי מהם וכעת מתמקד ברחבה ובזוגות אשר נעים לפי צלילי המוזיקה. אני חומק החוצה, ושואף מלוא ראותי מהאוויר הנקי.