אשליה\הכל=כלום >אינלי שם קיצר;-;
אלה היו ימים מלאי צבעים,
הרגשנו כאילו אנו בעננים.
צחוק רם היה נשמע תמיד,
לפעמים הוא היה נשמע מחריד.
התלכלכנו בבוץ ואפר,
המשכנו אל המחר..
ולמרות שדרכנו בשלוליות דם,
המשכתי להאמין שנשאר ביחד כולם.
שאפנו את האוויר הרעיל,
בלי לשים לב שלא כולם כאן.
איבדנו את שפיותנו,
ובדרך איבדנו עוד מאנשינו.
המשכנו לצחוק כשרציתי לבכות,
אך לא היו מספיק דמעות.
ובסוף מה שנשאר זה חדר לבן,
חונק, מפחיד וקטן.
ונשארתי בתוכו לבד,
כבר לא משתגעת עם אף אחד.
מתמזגת עם הדממה,
כי התנפצה האשליה.
תגובות (6)
זה ממש יפה, את מאוד מוכשרת
תודה:)
אני שונאת שונאת שונאת שונאת חריזה שלא מצלצלת טוב.
חתולי, נו באמת ><
אם את כבר חורזת, אז תעשי שזה יסתדר! מבחינת משקלים!
זה חרוזי בערך שלא נשמעים טוב ומרגיזים אותי לגמרי.
הרעיון…הרגשתי כאילו צירפת חלקי משפטים לא קשורים אחד לשני, כאילו חרזת בכוח….
אם את לא מצליחה לחרוז, אז פאקינג אל תחרזי!
לא חובה!
אפשר לכתוב שיר גם בלי חרוזים!
זו לא הייתה חריזה בכוח.. לכל משפט הייתה משמעות מסויימת לספור הכללי. צריך להתמקד כדי להבין.
אני מצטערת שיצא קקי שכזה, אני שמה לב בעצמי אבל.. אני לא יכולה כרגע להוציא משהו יותר טוב.
מקריאה ראשונה זה מרגיש כמו שיר אהבה.
אבל קראתי את זה שוב ושוב וגיליתי כמה עומק יש לזה.
אז כן אולי החריזה לא מושלמת אבל הכוונה והמסר והסיפור שאת כביכל מנסה להעביר ממש טוב לדעתי.
אני לוקחת את זה לכיוון של מצפון.
אני מתכוונת שכאילו בהתחלה את אומרת שהיה לך טוב, את היית "בעננים" אבל המצפון מעיר לך אבל את מתעלמת, אבל הוא לא מוותר ומנסה "להעיר" אותך.
את כאילו שקועה בסיוט מתמשך אבל את לא רוצה להאמין בו, ואז השפיות שלך נעלמת את אומרת "שפיותנו" אבל אחרי הכל זאת אשליה כי זה לא "שלנו".
ואז בסוף זה נראה כאילו העירו אותך, למציאות לא פחות כואבת.
~אין לי מושג מה אמרתי כאן~
בהצלחה בהמשך ! 3:
זה באמת לא מצדיק אותי אבל קורה כזה שמתחילים לכתוב ואז באמצע קורה לך משהו (בחיים)וזה מבלגן את המחשבה וכ'? או שזה רק לי תמיד מחליטים להציק דווקא כשאני בזמן כתיבה;-;
בכל מקרה, אני ממש אוהבת את הפרשנות שמצאת כאן, אני דווקא כן הבנתי מה אמרת. אני כבר לא זוכרת על מה חשבתי כשכתבי אבל זה נשמע כל כך מתאים..
שמחה שמצאת בזה עומק:)