ארצות

לא טסתי אף פעם.
לא הייתי בהודו,
או דרום אמריקה,
ואפילו לא בסיני.

מישהו שאל אותי פעם איך יכול להיות,
ואם לא בא לי "לחוות" ולגלות עולמות.

וכששאל,
הבטתי לן בעיניים,
חייכתי ביני לבין עצמי ואמרתי בשקט,
שחוויתי.

לא טסתי רחוק,
לא "חוויתי" תרבויות ומדינות אחרות
אבל חוויתי וראיתי את עצמי.
עזרתי לעצמי לקום,
שם,
מהתחתית.

עם הציפורניים,
שרטתי קירות.
טיפסתי,
יום יום,
עד שיצאתי מהבור.

חשבתי שזה נגמר,
ברגע שאני יוצא, הכל קל
אבל בחוץ,
גיליתי שהעולם גדול,
ואני כל כך קטן.
התכווצתי,
עד שכמעט נעלמתי.

שכבתי בחושך,
עם עצמי.
מילמלתי,
ולמדתי להאזין,
לרחשים שבתוכי.

ראיתי את הפחדים,
הסתכלתי להם בעיניים,

ראיתי את הכאוס,
את הבלבול,
חוסר האיזון.

התקרבתי ונגעתי,
הרגעתי ולחשתי.

בשקט,
בשקט.
שם גיליתי את עצמי,
ואת מה שמתחולל בתוכי.

יום יום,
יצאתי למסע,
מבלי לדעת איך ומתי יגמר.
בלי תרמיל על הגב או מפת דרכים,
רק אני,
לגמרי לבדי.

מישהו פעם אמר לי
"המסע אל עצמך, הוא הארוך ביותר"
אז עדיין לא חזרתי,
אני לוקח את הזמן
לגלות
וללמוד.

יום אחד,
אולי כשהארץ הזו,
תרגיש לי בית,
אחזור.