אפוריה

חלומות כה גדולים, עמוק בחדרי חדרים, ואני רואה צל מסתכל עליי.
האם הוא שלי או שלה, או בכלל של דמות אחרת שאיתנו?
החומה רק עולה ועולה, נוטעת את שורשיה עמוק ברצפה,
ואני זאת ששרועה שם מתחת לכל העפר, חובטת, מיואשת, מחפשת יציאה.
אני רוצה לדעת מה אפשר לעשות,
איך לברוח, איך לחיות,
אני רוצה לנשום כמה דקות, עם עצמי, בעצמי-
חסרת גבולות.

חבלים מהודקים, והם כובלים אותי בלי רחמים, משקרים לי, מתחבאים.
אולי יש לה יד בדבר, או שמא אני היא הרעה?
הכל מרגיש כמו מן אפוריה טהורה.
בלי פחדים, בלי מסכות,
רציתי תמיד רק דבר אחד לעשות,
להגיד את האמת-
אך, מה היא בעצם?