אף פעם

אף פעם אל תאמר אף פעם

החיים כמו שאני מכירה, יכולים להיות מלאי הפתעות. ברגע אחד את נתונה לחסדי השידוכים וברגע אחר את מאוהבת עד מעל הראש באב ילדייך. חכם אמר לי פעם, "תחיי את הרגע, אל תתני למילים 'אף פעם לא עשיתי…' להתנגן על לשונך," צמרמורת עברה בי כשנזכרתי בכך. כל כך כנה וצודק.
הזמן לא ניתן לעצירה, אין להחזירו, להעבירו ולשנותו ולכן, כל דקה חשובה. כל עוד לבי פועם בקרבי, אני צריכה לפעול. כששוחחתי בזמנו עם אותו חכם שאלתו האם הספיק לנצל כל רגע ולעשות את כל שרצה בחייו, תשובתו הייתה כי עשה הכל פרט לשלושה דברים.
"מהם?" שאלתי מסוקרנת.
"לטוס לאלסקה הצפונית, לרקוד עם הפינגווינים וללמוד לנגן על פסנתר," ענה לי בחום.
צחקתי בחיבה, "אלו חלומות! אני בטוחה כי תשיג גם את הפסגות הללו,"
"דווקא לא," השמיט את מבט עיניו האפורות.
"למה?" ריככתי את קולי עד כמה שאפשר.
"אני לא צעיר כמו שהייתי, אין לי את אותן הרגליים, אותן הידיים, זה פשוט לא אקטואלי," סירבתי לשמוע את המילים יוצאות מפיו! אם הייתי יכולה, הייתי מכינה מחסום דמיוני אשר יעלים מאוזניי את הצלילים הבלתי רצויים של דבריו. הרי הוא עצמו אמר לי לא לומר "אף פעם לא עשיתי…" כיצד מוותרים כך, לעצמך?
"תאמיני לי, זה לא אפשרי," אמר ולבי נצבט. ידעתי מהי הפסגה ההבאה שלי.
מטוסים שורצים ברקיע התכול, משרטטים קו ישר בין נקודה ראשונה לשנייה, מחברים בין שתי ארצות, מעבירים אנשים להזדמנויות חדשות ולעתים- אל עבר החלומות. הייתי אחת מהם, שם, במושב הטיסה, עוצמת את עיני, מדמיינת את טמפרטורת החוץ הקרה בעודי חמימה במושבי, עושה את הבלתי יאומן, מסמנת עוד 'וי' ברשימת "אף פעם לא עשיתי…" שלי.
מעיל פרווה עוטף את גופי, כובע, כפפות, צעיף ומגפי שלג מכסים כל פיסת גוף חשופה אצלי. אני פוסעת לאטי, מודעת לכך שבעוד שנייה אעלה על מזחלת כלבי שלג הדומים לכלבי הסקי סיבירי בארצי, אותו כלי רכב יסיע אותי אל האיגלו הקרוב של משפחת נארג' אשר תארח אותנו לשבוע ימים. מזוודה כבדה נמשכת מאחורי. קולות פוסעים מאחורי. כיסא גלגלים נגרר על ידי. קולות סובבים אותי אבל אני לא עונה, לא, אני חיה את הרגע.
הגענו לאיגלו, הנחנו את המזוודות, התעטפנו בעוד שכבות בגדים ויצאנו לדרך חדשה ומפתיעה אל עבר השלג. המחשבה שאראה דובי קוטב הפליאה אותי, מה אעשה במקרה זה? האם הדוב יתרגש כמותי?
שם, עמד לו פסנתר לבן, חבוי בין הרי השלג הצח ועליו מונח אירוס סגול המסמל הערכה חברית, תקווה, אמון ותבונה. יכולתי לראות מזווית עיניי, על אחד הקרחונים הרחוקים, זוג פינגווינים מטיילים ומקפצים. באותו רגע, לא היה גבול לשמחתי. סייעת החכם ואני הסרנו את הבד מעיניו וחשפו בפניו את המראות. דמעות שמחה עמדו לזלוג על פניו המקומטות ויכולתי לזהות בניצוץ תקווה מחודש בעיניו.
מיד מיהרתי אל הפסנתר, עליו למדתי לנגן חודש יחיד לפני וניגנתי. פשוט כך. נתתי לצלילים העמוקים למלא את נשמתנו ואת נשמת הטבע באלסקה. לאחר מכן, עזבתי את הפסנתר ותוך זמזום שיר קצבי שעלה בראשי, התחלתי מרקדת כשברקע, ממש רחוק, עמדו הפינגווינים.
"אני לא מאמין," אמר בקושי, חסר מילים.
"לעולם אל תגיד 'אף פעם לא עשיתי…'" ביקשה.
"לא נתת לי את הכבוד לכך," חייך בחום.
"גם אתה לא,"