מלאכית קטנה

אף אחד לא מבחין בה,
היא כל כך שקטה, יושבת בקצה הכיתה עם חיוך מרוח על פנייה,
שיערה הזהוב גולש עד לסוף גבה, שמלתה הלבנה תמיד תעטוף את גופה הקטן והרזה,
הנעליים הוורודות תמיד יחממו את כפות רגליה הקטנות,
והחיוך המתוק שלה תמיד יופיע לא משנה מה.
כשמישהו רב היא לא תבוא לעזרה, היא רק תעמוד ליד ותחייך את החיוך שלה,
ובתוך שניה המריבה נפסקה, הם לא מודים לה, כייוון שהם לא מבחינים בה..
המורה בשמה לא קוראת, אני אהיה מופתעת אם היא תדע איך היא נראית,
אף אחד לא מודע לקיומה, לרוב אני אאמין שהיא לא שם,
אבל היא כן שם, ריבים היא פותרת, מלחמות היא עוצרת, וזה מצחיק שלחשוב שילדה כל כך קטנה עוצרת דברים כל כך גדולים,
החיוך שלה תמיד מופיע ולחשוב שאפילו תודה היא לא שומעת..
היא כל כך שקטה, וכשמישהו רב היא לא תבוא לעזרה, היא תעמוד בצד, תאמר מילה או שתיים, תנופף את הידיים ותחייך את החיוך הכובש שלה שכל מלחמה מפסיק…
אחד לא מבחין בה, אבל אם תתעמקו, אם תנסו לראות, תראו אותה,
את שיערה הזהוב, את שמלתה הלבנה, את נעליה הוורודות, את חיוכה הגדול,
את הכנפיים הגדולות והלבנות ואת ההילה,
ההילה מעל ראשה.