אנשים אבודים

היום הייתה שיחה על אנשים אבודים.
על קצה הברכה עם טיפות שמש שיורדת מהמצח אל הצוואר האנשים האבודים דיברו על אנשים אבודים ואני חשתי רוך עצום. ויומרני.
האנשים האבודים לא ידעו שהם אבודים בכלל. מריחים מקרם שיזוף הם נצבעו ברונזה, צחקו וסיפרו על עבודה, דייטים ובדידות. הייתה בהם רצינות שגרמה לכל דבר שאמרו להיות פטאלי, לטלי, ליטרלי.
חייכתי אליהם. מקשיב. אומר מילים מתאבדות.
האנשים האבודים אמרו: הכל אחד, כולנו מחוברים, מחשבות של אחד משפיעות על מחשבות של אחר, במחשבות.
הם גם אמרו: אנשים אבודים לא מבינים אותנו, לא רואים אותנו. אנחנו אבודים מידי, באופן ראוי ורציונלי, כמובן.
קיללתי בתוכי, הקשבתי עד ששכשוך המים והדשא הרדימו אותי במנגינה: כאילו חיקו אימהות רכה. היה בזה משהו מצחיק.
היה משהו עצוב אבל; האנשים האבודים, האנשים האבודים, האנשים האבודים.
הם דיברו יותר מידי, הם עצבנו אותי, הם היו אבודים.
שנאתי שנאתי שנאתי: האבדון היה בתוכם, מה כבר יכולתי לעשות?
אכלנו גלידה נמסה, קיבלנו נשיקות שמש והתעטפנו במגבות גלימתיות, לבנות