אני לא מפחדת יותר.

״המראה לא משקרת״- זה המשפט ששמעתי מאז שהייתי ילדה קטנה. לא ממש הבנתי מה הוא אומר, אבל ידעתי מה זו מראה.
לעומת זאת, לא אהבתי את המראה שלי. שיער שחור מקורזל, עיניים חומות גדולות וידיים מגושמות. כל יום הבטתי במראה, נאנחת ותולה עליה עוד דברים כדי להסתיר אותה, כמו שעשיתי כל הזמן. לא השקעתי בעצמי, התלבשתי בבגדים בלויים, נעליים ישנות וסיכות שבורות. לא היה ממש אכפת לי.
אבל בטח כל ההורים שלכם אמרו לכם, או החברים שלכם, או שראיתם את זה בסרטים, שרושם ראשוני הוא מאוד חשוב. מי שיפה- יהיה מקובל. מי שמכוער- נשאר בפינה. כולנו, ה״פינתיים״, חושבים שזה נורא לא הוגן, אבל זה המצב.
ביום הראשון של כיתה א׳ ניסיתי להתגנדר ככל יכולתי, וכשאני מתכוונת ״ככל יכולתי״ אני מתכוונת לזה שתקעתי בשיער את כל הסיכות שלי, שזרתי פרחים בשיערי ובאתי עם החצאית של ליל כל הקדושים משנה שעברה, חצאית מזעזעת בצבע ורוד פוקסיה, עם המון נצנצים. נכנסתי לחדר של אמי ושפכתי על עצמי כמויות של פודרה, צלליות, אייליינרים.. נראיתי כמו חייזרית. פשוט חייזרית. עם כתמים של האודמים של אימא שלי.
ככה באתי ליום הראשון ללימודים, מרוצה מעצמי ביותר. באוטובוס אנשים לא הפסיקו להסתכל עליי, עם התיק הענקי שלי, הבגדים והפנים הצבועות בכל צבעי הקשת. בבית-הספר חשבתי שילדים ישר יתחילו לדבר איתי מרוב שאני יפה, אבל לא כך היה. ילדה בלונדינית, עם שיער חלק ועיניים כחולות, עמדה במרכז התקהלות קטנה ליד הלוח. היא הראתה משהו לסובבים.
״… הטלפון הכי חדש שיש. יש לו אפשריות מסך מגע. ההורים שלי נורא עשירים אז הם קנו לי אותו,״ היא חייכה חיוך שחצני.
הבטתי מעל הילדים במעגל. הטלפון הזה באמת היה יפה. מסך שחור חלק, מצלמה עצמית ומגן אחורי בצבע ורוד.
״ומי *את*?״ ראשה של הילדה התרומם לרגע מהמכשיר החדיש. היא כשלה אחורה. ״לכי מכאן, יצור דוחה!״ היא קראה. הילדים צחקו והצביעו עליי בשעה שזרקתי את התיק וברחתי, לא יודעת לאן. בסופו של דבר מצאתי את השירותים ונכנסתי לתוכם.
שירותי הבנים.
של כיתה ו׳.
התחבאתי באחד התאים, וממש באותו רגע נכנס לשם ילד. לא נעלתי, אז הוא פתח את הדלת. הילד הזה היה פשוט מפלצת של גובה, עם שיער שחור על כל המצח. כשראה אותי, הוא נפל אחורה כמו הילדה ההיא, וצעק: ״מי את? אימאל׳ה!! צאי מפה! חתיכת @&₪*!״
את המילה האחרונה לא הבנתי. אבל לפי נימת קולו ידעתי שהוא מבוהל. וכועס. אז רצתי משם שוב, והפעם התחבאתי בתוך ארונית השירות. נשארתי שם עד סוף היום, בוכה חרישית, ובסופו של דבר אימא שלי מצאה אותי ולקחה אותי.
״לקחת את האיפור שלי?!״ היא צרחה, וסטרה על ראשי, דבר שעשתה רק לעתים רחוקות מאוד. ״מי הרשה לך?!״
הצעקה שלה גרמה לי לבכות עוד יותר, ורגשות סותרים הציפו את פניה. היא חיבקה אותי. ״נדבר על זה בבית,״ היא אמרה בקול עדין. ״בסדר?״
***
תשע שנים עברו מאז. עכשיו אני כבר בכיתה ט׳, אבל הילדה הבלונדינית ההיא, טיארה, לא נותנת לי לשכוח. כל בוקר, כשאני רואה אותה עם עוד טלפון חדיש ומבט של שחצנות, זה מחזיר אותי חזרה לאחור.
עד לאותו היום ההוא, בשיער היסטוריה. ישבתי בשולחן עם ילד שקוראים לו שון, שהיה די נחמד. היום התאפרתי בקצת אייליינר לכבוד נשף חג המולד. לא משהו מיוחד. ״את מאוד יפה היום, דונה,״ הוא לחש לי וחייך.
חייכתי בחזרה, בסתמיות מסוימת של ״תודה״. אבל בתוכי הרגשתי פרפרים בבטן. חברה שלי, אמבר, אמרה לי פעם שמשפט ״את מאוד יפה היום״ יכול להתגלגל להצעת חברות תוך פחות מחצי שנה.
באותו היום, כשחזרתי הביתה, רציתי להסתכל בעצמי שוב במראה. הורדתי מהמראה שלי את כל הפוסטרים והמדבקות שתלויים עליה, והבטתי בעצמי שוב. האייליינר הדגיש את קוויה החדים של העין שלי, ונתן לי מן חזות חדשה.
ולפתע, משפט כלשהו הדהד בתוך מוחי. ״אני לא מפחדת יותר.״ הסתכלתי היישר לתוך בבואתי שבמראה.
נשארתי כך עוד זמן רב. אבל באותו היום לא הבנתי, שלא מן המראה פחדתי. פחדתי מעצמי. מהמראה שלי. שהביטחון העצמי שלי התדרדר כך כל השנים האלו.
המראה מראה את מה שאתה. אין לה דעה משלה. לא סתם הומצא המשפט ״שים לעצמך מראה״. אבל זה משפט שנועד לרגשות פנימיים. כאן מדובר במשהו אחר לגמרי. אני מפחדת מעצמי כי לא אהבתי את איך שאני נראית, לא אהבתי את מראי בגלל היום הנורא ההוא בכיתה א׳.
פשוט מאוד, המראה אף פעם לא משקרת.